קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושבת-ראש. נביל אשרף ספיה, בן 15, יצא מביתו והיו לו חלומות גדולים. הוא חלם להיות כמו אביו, ד"ר אשרף, רופא, ואז חלומותיו נגדעו בהשתוללות ירי בתוך כפר יאסיף – אחד היישובים שיש בהם חומר אנושי מצליח ביותר מבחינת הישגים אקדמיים, תרבותיים, אבל יש גם פשיעה ופושעים, ונשק משתולל. כשנביל יצא הנשק השיג אותו, הרג אותו וגדע את חלומותיו ואת חלומות האב, האם, האחות, המשפחה והחברים. מה אפשר להגיד לאב ואם של ילד שיצא ולא חזר כי יש נשק שמשתולל, משטרה שלא עושה כלום כמעט בנושא הזה, נותנת לארגוני הפשיעה לסחור בנשק, להשתמש בנשק, לירות באנשים, לרצוח?
237 נרצחים ונרצחות עד היום. כל אחד מהם הוא מקרה אחד יותר מדי. כמה כאב יש במשפחה הזאת ובכל משפחה מאלה שאיבדו את יקיריהן. לנביל היו חלומות ואינם עוד. גם סבאח אבו אלקיעאן, בג'ת, נכנסה למכולת, לסופרמרקט, והיא נורתה. גם את גופה פילח כדור, והיא נהרגה או נרצחה. וענאן ג'זמאוי, אימא לילדים, נשרפה. מעשה רצח מחריד. 23 נשים נרצחו מתחילת השנה בחברה הערבית; 44 נשים נרצחו בכלל-ארצי. הרצח הזה ממשיך, הדם נשפך ברחובות, והשאלה – מי לא עוצר את הדם הזה? זאת השאלה. מי גודע את החלומות של הצעירים? התשובה ידועה: ממשלת ישראל.
190 מילים של אחמד טיבי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.