קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, מהבוקר אנחנו מתעסקים במין חנינה שעושים לנו, שמנסים לעשות לנו אזרחים, ובחוק ההשתמטות, שאני כאימא לילות לא עוצמת עיניים, ולפעמים מאוד מקנאה באימא הזו שיכולה להיכנס למיטה, לנתק את הטלפון ולדעת שאין לה מה לדאוג, שכולם בבית.
עכשיו אני רוצה – באמת קצת למציאות שלנו. אני רוצה להקריא פוסט של עדה שגיא, שנחטפה ב-7 באוקטובר מביתה בניר עוז ושוחררה משבי החמאס לאחר 53 ימים. כך היא כתבה:
"שנתיים חלפו, היום, 28 בנובמבר, יום הולדתי השני... נראה כאילו רק אתמול שבתי מהשבי מח'אן יונס, אבל כבר עברו שנתיים. קשה להאמין. אני נאחזת בכל כוחי בחיים ואומרת: אשריי שזכיתי. אני קמה בכל בוקר ויכולה לדבר עם בני משפחתי היקרים, עם חברים, לקרוא ספרים, לצפות בסרטים, לשמוע הרצאות חובקות עולם, לנסוע לטייל. בחרתי להיאחז במה שיש ולא במה שאין.
"ביום 7 באוקטובר האין שלי הפך ענקי. איבדתי את ביתי, את קהילתי בניר עוז. גיליתי, לדאבון ליבי, שגם המדינה שלי, שכל כך אהבתי, איננה. עד היום אני מרגישה נבגדת. הופקרנו איש לנפשו ביום השחור ההוא. איש לא שמע את זעקותינו, הצבא לא הגיע, וגם עתה תחושת ההפקרה אינה מרפה.
"רק עכשיו הושב לקבורה דרור אור, אחרון תלמידיי מבין רבים מקהילת בית הספר שלי מעלה הבשור. שנתיים ארוכות חלפו עד שהושב לקבורה באדמת בארי, ועדיין נותרו שני חטופים, וחובתנו המוסרית להחזירם לקבורה ראויה לאלתר. דיברתי, כתבתי, התראיינתי וזעקתי: להשיב את כולם עכשיו! ועכשיו אני זועקת: להקים ועדת חקירה ממלכתית בלתי תלויה, כדי שמשהו מהאמון במדינת ישראל יוכל לחזור אלינו, שמישהו מלבד הצבא ייקח אחריות למחדל הנורא שאת תוצאותיו נישא עוד שנים רבות צרובות בליבנו. באותה אהבה שאנחנו התגייסנו לצה"ל לפני 50 שנה ויותר, כך אנו מבקשים שנכדינו, שצפויים להתגייס, יוכלו לעשות זאת מתוך הידיעה הגמורה שנשיאת אחריות היא חובה ולא בחירה. חשוב לומר בקול רם שמישהו חייב לקחת אחריות ולתת את הדין על אירועי 7 באוקטובר 2023".
עדה שגיא, אנחנו אוהבים אותך, ואנחנו שמחים שחזרת, את וכל החטופים. תודה, אדוני.
310 מילים של דבי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.