שינוי בחלוקת תפקידים בממשלה

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה רבה. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חבריי חברי הכנסת – אדוני השר, אתה יודע מה קרה היום לפני שנתיים בדיוק? רגע, אני פונה לשר, חברת הכנסת גוטליב, אני בדיוק פניתי אליו.

רק רציתי לשאול – יש לך נטייה להוציא אנשים מריכוז, יש לך נטייה כזאת.

רציתי לשאול אותך, אדוני השר, אם אתה יודע מה קרה היום לפני שנתיים בדיוק. האמת היא שעם כל המשרדים שיש תחתיך, העומס המחשבתי הוא בטח כבד, יש הרבה החלטות לפתחך, אז אזכיר לך: ב-24 בנובמבר, לפני שנתיים, הייתה עסקת החטופים הראשונה. היא נחתמה, ו-105 אחים ואחיות שלנו הושבו אלינו. לצערנו, חלקם חזרו לבתים מאוד שבורים, חסרים, מפורקים, שאיבדו בני משפחות. חלקם חזרו למשפחות חסרות, כי חלק מבני המשפחה עוד נותרו בשבי. ואני רוצה להזכיר לכולנו שהיום לפני שנתיים היה איזה רגע של איזו תקווה עילאית, הרגשנו קצת חמצן, נכנס לנו אחרי אירועי 7 באוקטובר, ומתוך – בפעימה הראשונה ממש לפני שנתיים, שיצאה לפועל באותו הלילה, מתוך 24 חטופים ששוחררו, 13 היו ישראלים, הרי היו לנו גם הרבה חטופים זרים. ביניהם הייתה משפחת מונדר, משפחת אשר, אם אתם זוכרים, האימא דורון ושתי הבנות רז ואביב – משפחת אלוני – דניאל ובתה אמיליה, יפה אדר, חנה קציר, חנה פרי, עדינה משה, מרגלית מוזס, ולא ציינתי את קרן ואוהד מונדר, דיברתי על המשפחה.

אני זוכרת את הרגעים האלה שצפינו בהם חוזרים אלינו, באמת שאלו היו רגעים שהרגשתי קצת, קצת, קצת הקלה, כי הייתה לנו פה בבית הזה, אני זוכרת, כולנו התהלכנו עם המועקה הכבדה הזאת בלב על מה שקרה לנו, ואנחנו שנתיים אחרי היום. ואתם יודעים, חלק מהמשפחות רק עכשיו מתחילות באמת בתהליך השיקום, גם בגלל שחלקן עוד חיכו לבני משפחותיהם ששבו רק עכשיו, אבות של משפחות ששבו רק עכשיו. וחלק מהמשפחות האלה שהיו מפורקות, עכשיו מתחילות איזשהו תהליך של איחוי, ודרך ארוכה לפניהן, אבל אני חייבת להגיד שהמענים שניתנים לחטופים עצמם ולבני משפחותיהם, למעגלים שמסביבם, עדיין לא מספיק טובים. כן, המדינה עשתה, כן, המדינה הקימה את מינהלת החטופים, עסקנו בחקיקה, ניסינו לעזור בכל מיני דברים, אבל עדיין יש לנו משפחות וחטופים ששבו שמגייסים תרומות, זה כואב בלב לראות את הדבר הזה, והמענה הטיפולי עבורם לא מספיק, הוא לא מספיק.

הביורוקרטיה מאוד מאוד קשה ומסורבלת, והרבה מאוד מהמינהלות שאמורות להיות קלות יותר בזכות המינהלת – זה עושה תהליך הפוך, הביורוקרטיה הופכת להיות יותר מסובכת. אני רוצה לציין את משפחות החללים החטופים, שדווקא הן לא מקבלות כלום. בשנייה שמגיע החלל החטוף חזרה לארץ והוא נקבר – פונקט, נקודה, נגמר האירוע, הם לא מקבלים יותר סיוע. וכאילו, מה שהם עברו, המסע המטורף הזה, השנתיים האלה של הסבל, כאילו זה הסתיים, נגמר, באבחה אחת נגמר, אבל זאת לא המציאות. המציאות היא שיש פה משפחות מפורקות לחלוטין, אני אתן דוגמה את משפחת היימן. חנה היימן, דודתה של ענבר היימן, זיכרונה לברכה, הם ממש לא מזמן קיבלו את ענבר שלנו לקבורה ראויה בישראל, וההורים מפורקים, מפורקים לחלוטין ונאבקים באחוזי נכות בביטוח לאומי, ובעצם זהו, נגמר הסיוע, אבל המשפחות האלה גמורות.

ואני רוצה להזכיר – סליחה שאני לוקחת עוד כמה שניות, כבוד היושב-ראש, כי זה באמת נושא שהוא חשוב ולא פוליטי – פניתי ב-9 באוקטובר במכתב ליושב-ראש הכנסת בבקשה להקים ועדה מיוחדת בכנסת שתטפל בחטופים השבים ובבני משפחותיהם. אני כיו"רית השדולה למען החטופים רצה בין ועדות, לפעמים הוועדות הן כפולות, לפעמים מדברים על אותם נושאים, הרבה לקונות בחקיקה, המון דברים פרטניים שצריך לטפל בהם. צריך גורם מתכלל בכנסת שיטפל במשפחות האלה. קודם כול, זה מגיע להן. זו חובתנו אחרי מה שהמשפחות האלה עברו, וזה אירוע שהולך ללכת איתנו שנים קדימה. ייקח לנו שנים להחזיר את המשפחות האלה למסלול – ילדים קטנים, מבוגרים, הורים – אירוע קולוסלי שלא היה לנו במדינת ישראל. המינימום שמגיע להם, שבית המחוקקים יטפל בהם במה שמגיע להם לקבל.

אני קוראת מפה ליושב-ראש הכנסת שוב – כי טרם קיבלתי אפילו תגובה למכתב שלי, שהוא לא מכתב פוליטי – צריכה לקום פה ועדה בכנסת שתתכלל את הנושא הזה, שתפתור בצורה זריזה את הלקונות בחקיקה, שתיתן להם את המענים, שתלווה אותם, ובמינימום שתפצה אותם על מה שהמשפחות האלה עברו. הם זקוקים לזה, זו חובתנו, וזה די ירד מסדר-היום הציבורי, וזה לא הוגן כלפיהם. תודה רבה לכם.