קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, כבוד השר, חבריי חברי הכנסת, עם ישראל, הדיון הראשון שערכתי עם פתיחת המושב בוועדת העבודה והרווחה היה דיון על פגיעה בהכנסותיהם של משרתי המילואים. היו שם משרתים אמיצים שבשמחת תורה תשפ"ד עזבו הכול והתייצבו בלי לחשוב על המחירים.
במהלך הדיון החשוב הזה, שאנחנו עובדים עליו בוועדה, בעניין אופן חישוב בסיס השכר של המילואימניקים, חלק מהמשרתים סיפרו לנו כי הם נפצעו בגוף, וחלקם דיברו בדיון גם על הפציעה הנפשית שלהם. אבקש לדבר היום עליהם ובשמם, על אלו שנפגעו בנפשם. המסר הבא שאקרא נשלח מטעם הלומי הקרב, נציגי המאהל שיושבים כבר כמה וכמה שבועות מחוץ לכנסת, ובהם איציק סעידיאן מצוק איתן, עומר אמסלם מצוק איתן, גיא זקן מחרבות ברזל, מיכה כץ מחרבות ברזל, דוד יהודה מחרבות ברזל, חגי עזרן מחומת מגן.
וכך הם ביקשו שאשמיע כאן, במילים שלהם ממש. הם שלחו לי, והם אומרים: חזרנו מהקרב, אבל משהו בנו נשאר שם. הגוף שלנו פה, אבל הנשמה שלנו תקועה ברגעים שאף אחד לא רוצה לזכור. הפציעות שלנו שקופות, לא רואים אותן, אבל הן כואבות בכל נשימה, בכל מחשבה, בכל לילה. אנחנו מנסים לחיות, אבל מבפנים, נכבים לאט. הילדים רואים אבא שאיבד את האור. המשפחות מנסות לגעת, אבל אנחנו לא מצליחים להרגיש. אין לנו כלים, אין תשובות, רק שקט, רק כאב שאף אחד לא שומע. והם ממשיכים וכותבים לי: מתחילת המלחמה 63 לוחמים התאבדו – מספר שאי-אפשר להתעלם ממנו. אנחנו זועקים לעזרה, לא בשביל רחמים, בשביל החיים. אל תשאירו אותנו לבד. תראו אותנו, תצילו אותנו, לפני שיהיה מאוחר מדי.
חברים יקרים, אלו מילים של מי שעוד יש לו כוח לדבר ולצעוק, אבל הכוח הזה הולך ונגמר, ולצידם של הזועקים לעזרה נמצאים הלומי הקרב ופוסט-טראומה שאפילו לצעוק אינם מסוגלים. כלומר, כל אלה שכתבו לי הם עדיין הלומי קרב, אבל הם כאילו החזקים מביניהם. יש כל כך הרבה כאלה שפשוט לא מסוגלים לא להגיע למאהל ולא לצעוק, אפילו לא לקום מהמיטה.
כיושבת-ראש ועדת העבודה והרווחה אני משתדלת לתת להם מקום, גם בנושאי הדיונים וגם ברשות הדיבור, לכל מי שנפגע, כל מי שמרגיש פגוע ופגיעתו שקופה, ולאחר מכן, אני ועוד חברים פה בכנסת פועלים לנסות ולתקן את המעוות. היום בדיון בוועדה שמעתי את מורן, שאביה נפגע והפך הלום קרב כשהיא הייתה ילדה קטנה. היא תיארה בקצרה איך זה לחיות לצד אבא הלום קרב, וזה לא היה קל לשום אוזן. רצה הגורל ואביה נפטר מפציעתו כשהיא כבר הייתה מעל גיל 21, ולכן היא לא נקראת יתומה והיא לא זכאית היום לשום תמיכה.
אני מסיימת. המלחמה הנוכחית דורשת מאיתנו, חברי הבית הזה, לרכז מאמצים, קואליציה ואופוזיציה, כי יש דברים שהם בהסכמה מוחלטת, קונסנזוס, דווקא סביב המלחמה. בשביל היתומים והאלמנות, בשביל הפצועים בגוף והפצועים בנפש, אני מבקשת להגיד שאנחנו כאן נמשיך להשמיע את קולכם, נמשיך לעבוד עבורכם ולתקן את כל מה שדורש תיקון. תודה.
436 מילים של מיכל מרים וולדיגר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.