קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תגידו, חבריי – חברי הכנסת תומכי הטרור פה במליאה, מה אתם חושבים, שאני לא רואה את מה שאתם הולכים לעשות פה? שאני לא הבנתי אתכם מהרגע – – –
לא אלייך, אני לא מדברת אלייך, אל תפריעי לי. אתם חושבים שלא הבנתי מה הם עושים פה? הם לא סתם מדברים פה בערבית. מה אתם חושבים, שאני לא מבינה? שפה היא ריבונות. אתם מבינים את זה מעולה, אתם יודעים מעולה. אגב, בעיקר נציגי האחים המוסלמים מבינים את זה. כי האחים המוסלמים – אדון מנסור עבאס יודע שהאחים המוסלמים, בשונה מאל-קאעידה ודאעש, שרוצים כאן ועכשיו ח'ליפות וכאן ועכשיו שריעה, האחים המוסלמים, יש להם סבלנות. הם משתמשים בכלים דמוקרטיים כדי להגיע לפרלמנט, כדי לשלוט, ובסופו של דבר להביא עלינו אסלאם רדיקלי.
ובכן, רבותיי, כל חברי הכנסת כאן שיושבים כמו דגים ונותנים לי להיאבק לבד על מעמדה של השפה העברית בפרלמנט הישראלי, הלוא הוא – מדינת הלאום היהודי. ובכן, רבותיי, אני רוצה להקריא לכם חוק. לא המצאתי, ממש לא אני כתבתי אותו. בבקשה, "חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי. 1(א) ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, שבה קמה מדינת ישראל. (ב) מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שבה הוא מממש את זכותו הטבעית, התרבותית, הדתית וההיסטורית להגדרה עצמית". סמלי המדינה, שפת המדינה: "4(א) עברית היא שפת המדינה". אני חוזרת: עברית היא שפת המדינה.
"(ב) לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה; הסדרת השימוש בשפה הערבית במוסדות ממלכתיים או בפניהם תהיה בחוק". חיפשתי וחיפשתי ושוב חיפשתי ושוב חיפשתי הגדרה של סעיף חוק שמאפשר למישהו לדבר בערבית בפרלמנט. הלכתי לתקנון. קבלו, חבריי חברי הכנסת, שיושבים פה כל כך הרבה שנים, לא כמוני. אני מקריאה לכם את הסעיפים הרלוונטיים. פתחו את הספרים, תלמידים נכבדים, הכול כתוב. לא המצאתי. סעיף 22 לתקנון הכנסת קובע: "אלה רשאים לשאת דברים במליאת הכנסת: חברי הכנסת, שרים וסגני שרים שאינם חברי כנסת, וכן נשיא המדינה, בהתאם להוראות כל דין או בהזמנה של יושב-ראש הכנסת ובאישור ועדת הכנסת".
משפט חדש. "יושב-ראש הכנסת, באישור ועדת הכנסת, רשאי להזמין לנאום גם ראש מדינה, ראש ממשלה או ראש פרלמנט זר וכן ראש ארגון בין-לאומי שישראל חברה בו, והם יהיו רשאים לנאום בשפתם". מה לא ברור? יושב-ראש הכנסת מאשר, באישור ועדת הכנסת, לנציגים שונים לדבר בשפתם. ואם זה לא היה ברור, בואו נעבור לעוד סעיף שמשלים את זה, סליחה על השיעמום.
אני עוד פעם אומרת. אדוני, הפניתי אותך – אדוני, היית יו"ר הכנסת. הפניתי אותך לחוק הלאום, שקובע שעברית היא שפת המדינה. לדבר בערבית במוסד ממלכתי – זה עדיין מוסד ממלכתי – צריך לקבוע בחוק, ומשלא נקבע בחוק, השפה היא עברית. עברית. שאני אבין מה מדברים פה.
אני לא עונה לך בכלל, אדוני, עם כל הכבוד. עם כל הכבוד, אני ממליצה לך – – –
אני ממליצה לחבר הכנסת הזה, אני לא מזכירה אפילו את השם שלו – תודה.
אני לא מזכירה את השם שלך. אני ממליצה לך ללמוד את דברי חז"ל: "גם אוויל מחריש חכם ייחשב".
אל תקרא בשמי. אני מבהירה לך, ממליצה לך ללמוד את דברי חז"ל.
זהו. 20 שניות וזה יהיה ברור. ואני מפנה אתכם, חבריי חברי הכנסת, לסעיף 38 לתקנון, הסעיף שעוסק בתיעוד ישיבות מליאת הכנסת: "נאום שנישא במליאת הכנסת שלא בעברית, לפי הוראות סעיף 22" – הסעיף שהקראתי לכם קודם, אותו סעיף שהיו"ר יכול לאפשר לנציגי מדינות זרות לדבר שלא בעברית – "יירשם בפרוטוקול בתרגומו לעברית, ולפי החלטת מזכיר הכנסת – ייכלל בנספחות לדברי הכנסת גם בשפה שבה נישא".
ובכן, רבותיי, לא המצאתי. זה החוק. ואני אקריא רק עוד דבר אחד. מכיוון שאני שייכת למפלגת הליכוד, אני מחזיקה את הנדר שכותב ז'בוטינסקי הגדול: "השפה העברית" – העברית – "תהא שפתי ושפת בניי, אם בארץ ואם בגולה".
588 מילים של טלי גוטליב. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.