קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אישה בת 35, אימא מסורה לשלושה ילדים, יוצאת בבוקר לעבודה ופשוט לא חוזרת. שירלי יהודה, זיכרונה לברכה, אישה צעירה שעבדה קשה, רצתה להתפרנס בכבוד, לבנות חיים טובים ובטוחים יותר עבור ילדיה, אחת מהילדים שלה ילדה עם צרכים מיוחדים, ששירלי הייתה כל עולמה. ואת הניסיונות, את הרצונות, את החלומות, רצח אורן דנן, עבריין מין שהורשע בחטיפה, תקיפה וניסיון רצח של ילדה בת עשר, פושע אלים ומסוכן שהשתחרר מהכלא אחרי 23 שנות מאסר, כשהרשויות יודעות שהוא מסוכן, יודעות שמדובר בשור זועם ומועד. רק אלו שהיו צריכים להיזהר, לא ידעו. לא ידעו. דנן יצא לחופשי בלי פיקוח אמיתי, בלי התרעה, בלי אחריות. וככה הוא עבד במשך חודשים ליד אנשים שלא ידעו שהם חולקים משמרת עם רוצח, עם אדם מסוכן, עד שערב אחד, באמצע אוקטובר, ממש לא מזמן, הוא דקר את שירלי למוות והצית את גופה.
זהו לא סתם סיפור על אדם אלים ומסוכן, זה סיפור על רשויות שהתרשלו בתפקיד שלהן, כי דנן היה אמור להיות תחת העין הפקוחה של יחידת צור, שזו יחידה של שב"ס שהתפקיד שלה לעקוב אחרי עבריינים שברור שינסו שוב לפגוע. זה גם סיפור על חברה שבה רצח של נשים עובר די בשקט. בואו, לא פתח שום מהדורה. הפנים של שירלי לא פותחות מהדורות חדשות, השם שלה לא יצא מפיו של ראש הממשלה. מי בכלל מכיר את הפנים שלה, איך היא נראית, או זוכר את השם שלה?
לזירת הרצח הזו השר בן גביר לא הגיע. זה לא רצח סקסי, הוא לא אטרקטיבי. מה זה משנה, הרוצח פה הוא לא ערבי, ושירלי היא בסך הכול עוד אחת מ-39 נשים שנרצחו פה במדינת ישראל מתחילת השנה. זה מספר עצום.
הילדים של שירלי נשארו בלי אימא. הם נתונים לחסדי הציבור שיירתם ויתרום. הם מגייסים עכשיו כספים כדי שלילדים האלה יהיה ממה לחיות. הדם של שירלי זועק אלינו מהאדמה, ואף אחד לא מקשיב. זה לא בכותרות, לא בסדר-היום, וזה מלמד לאן הגענו כחברה.
299 מילים של מירב כהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.