קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני רוצה לשתף אתכם במחשבות שככה חשבתי בשבת האחרונה. בשבת האחרונה קראנו את פרשת זכור בבית הכנסת. "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע ולא ירא ה'." שואלים המפרשים: מה זה "קרך בדרך"? מה המשמעות של "קרך בדרך"? עונה רש"י תשובה ידועה: קירר את הבריכה. מה זה קירר את הבריכה, אדוני היושב-ראש? צריך להבין שאחרי יציאת מצרים עם ישראל היה רותח, אף אחד לא העז להתעסק איתו. "אז נבהלו אלופי אדום אלי מואב יֹאחֲזֵמוֹ רעד". כולם פחדו, כל העולם פחד מעם ישראל אחרי קריעת ים סוף, אחרי יציאת מצרים. אבל היה אחד שהיה מוכן לריב עם עם ישראל, להילחם בו, לא פחד, וזה עמלק. הוא קפץ לתוך הבריכה הרותחת, ובזה שהוא קפץ הוא קירר את הבריכה.
אבל אז עולה שאלה – וזה מה שחשבתי, אדוני היושב-ראש: מי מוכן, איזה אדם הגיוני מוכן לקפוץ לבריכה רותחת רק כדי להילחם בעם אחר? מי האדם שמוכן להקריב את חייו, להישרף, כדי לפגוע במישהו אחר? והתשובה מצמררת, אדוני היושב-ראש: מי שתכונת חייו היא לפגוע ביהודי, מי שתכונת חייו היא לפגוע בישראל, מי שכל חייו שנטייתו היא להשמיד יהודים, ל"אד'בח אל-יהוד" – הוא זה שמסוגל להרוס את חייו שלו ובלבד שהוא יפגע בעם ישראל. וזה הדבר שאנחנו צריכים לזכור לדורי-דורות – שיהיו אנשים בכל ההיסטוריה שיהיו מוכנים להרוס את חייהם שלהם לטובת פגיעה בעם ישראל.
אנחנו מוצאים את זה, אדוני היושב-ראש, פעם נוספת, חברים, בהפטרה שאנחנו קוראים. המלך שאול מספר לנביא שמואל: אנחנו עשינו את מה שציווית עלינו, השמדנו את עמלק. שואל אותו הנביא: אבל מה זה הצאן שאני שומע? אומר לו המלך: זה רק כמה שהשארנו. שואל אותו הנביא: אבל הינה, השארת גם את המלך שלהם, אגג. למה אותו לא הרגת? אתה מספר לעצמך סיפורים, ואם אתה מספר לעצמך סיפורים, אם אתה חי בקונספציה, אתה לא יכול להמשיך להנהיג את עם ישראל. וזה הלקח השני, ואלה שני צדדים של אותו לקח.
אנחנו צריכים לזכור כל חיינו, חברים וחברות, לא לספר לעצמנו סיפורים, אלא להמשיך ולזכור שיהיו כאלה שבמחיר חייהם שלהם, במחיר הרס חייהם, ירצו להרוס את חיינו שלנו. לא לספר לעצמנו סיפורים שזה ייגמר אי פעם – זה יימשך בכל ההיסטוריה הישראלית, בכל ההיסטוריה היהודית. להישאר פקוחי עיניים. זה קרה בעבר, זה קורה בהווה וזה יקרה בעתיד, ובעזרת השם, השם עוז ייתן לנו, השם יברך את עמו בשלום. תודה רבה.
384 מילים של אביחי אברהם בוארון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.