קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה, אדוני היו"ר. חבריי חברי הכנסת, אני רוצה לדבר איתכם רגע על חיה ותן לחיות, אבל באמת. קצת כמו שהיינו פעם, כשהיינו הישראלים האלה שאנחנו כל כך אוהבים, ובאיזשהו מקום גם קצת מתגעגעים אליהם; אותו הטנקיסט הזה, המקועקע בתל אביב, שבכלל הגיע מהבית הדתי בדרום, שהתחתן עם הבת של המרוקאי שם בצפון. הבליל הישראלי הכל-כך יפה שהוא בסוף אנחנו, שהוא אנחנו, עם הבדיחות ועם הצחוקים ועם הדחקות, עם השאלה הראשונה של: איפה שירת? מאיפה אני מכיר אותך? עם היופי הזה, כן, של הנחת התפילין, של הישראליות הכל-כך יפה, המכבדת.
אני רוצה להבין לאן זה הלך. כשרוב הישראלים מתפללים וכמהים למקום הזה, איך יכול להיות שהגענו למקום שכל כך טורח להפריד בינינו, וכל הזמן רק להדגיש עד כמה אנחנו שונים כשאנחנו בעצם מאוד דומים? בכול, אגב. גם בדעות, באמת, אנחנו יותר דומים משונים. אני חושבת שבסוף, אם אני צריכה לשים את האצבע, אני יכולה לבוא ולומר שכשאני מסתכלת על 1.3 מיליארד שקל שלוקחת ממשלה, שבסוף מתווה את המדיניות ומתווה את התרבות ומתווה את הלך הרוחות – 1.3 מיליארד שקל, שלא מגיעים בסוף לציבור בישראל שלא יכול לגמור את החודש, שחוזר מהמילואים ומגלה בית מרוסק, לזו שהבת שלה נרצחה והבן שלה צריך את הטיפול הנפשי שאף אחד לא נותן לו כי אין כסף, כי זה הלך למקומות הלא-נכונים.
אז עכשיו, בסיום דבריי, אני אומר דבר כזה, כן, לחבריי בקואליציה: אין לי ספק שאתם אוהבים את העם הזה, אבל לאהוב אותו רומנטית, או בכותרת חלולה, זה לא מספיק. צריך לאהוב את האנשים, ולאהוב את האנשים זה אומר להסתכל להם בעיניים ולהגיד להם שאתם רואים אותם ורואים את הכאב ואת הצער, רואים את הדוחק ורואים את הקושי, ואתם מעבירים כסף למקומות הנכונים. ובעיקר, בעיקר, מתחילים לדבר על מה שמאחד בינינו ולא על מה שמפריד. תודה רבה.
282 מילים של מיכל שיר סגמן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.