קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אנחנו עוסקים בימים האחרונים ומצביעים עבור התקציב. זה נכון שבזמן מלחמה יש גזרות כלכליות ושאזרחי המדינה צריכים לשלם יותר, אבל באותה נשימה זה נכון שהממשלה צריכה לקחת אחריות. האחריות היא לא חד-צדדית, היא לא יכולה להסתכל על האזרח, היא צריכה להסתכל גם פנימה, כי האזרח צופה בה.
זה בדיוק מה שהאזרחים מצפים מהמנהיגים שלהם – לראות אותם, לראות שכולם מתגייסים למען הכלכלה בזמן מלחמה. אבל תכלס, בזמן ששר האוצר מציג כאן תקציב חלומי, לכאורה – אם לא הייתי מודע לאמת, לנתונים האמיתיים, הייתי עומד ומוחא לו כפיים ומודה לו על כל הטוב הזה. לא יכול להיות טוב יותר מכל התקציב הזה שהוא מציג. הכול טוב, כל הנתונים. אני לא יודע מאיפה הוא מביא, או איזו מציאות הוא רואה בעיניים שלו שאנחנו מפספסים, כי בסופו של דבר אני מניח שגם הוא וגם אנחנו רוצים שיהיה טוב כאן במדינה. השר אומר שהוא מאמין בתנועות וארגוני הנוער בזמן שהוא מקצץ 10% מהתקציב שלהן. הוא אומר שהוא תומך, אבל הוא מקצץ. הוא אומר שהתנועות וארגוני הנוער זה חשוב אבל עדיין הוא בוחר לקצץ. אם זה היה כזה חשוב, לפחות לא היו מקצצים – אל תוסיפו, למרות שאנחנו יודעים שבזמן המלחמה אנחנו רוצים להשקיע בנוער שלנו, הנוער שחווה את הקורונה וחווה את המלחמה. זה הציבור שהכי צריך אותנו, והוא מסתכל עלינו.
התקציב הזה היה צריך להתייחס, להשקיע כספים במחלקות ויחידות הנוער ברשויות המקומיות. אני באתי מרשות מקומית, הייתי סגן ראש עיר בבת ים, והתעסקתי עם בני ובנות הנוער. אנחנו יודעים שעוד לפני המלחמה מחלקות הנוער היו בחסך תקציבי כזה או אחר מצד משרדי הממשלה, וזה עדיין קורה. זו דוגמה קטנה, ולצערי, כולם הולכים לשלם הרבה על חוסר הדיוקים ועל הגירעון הגדל וגדל הזה.
כל אזרח במדינה צריך לדעת שיש לממשלה את היכולת להסיר חלק מהגזרות, אם רק הם היו לוקחים אחריות ומצמצמים כמה משרדים ממשלתיים. עכשיו, זו לא סיסמה. כשמדינה בזמן מלחמה, כשיש משבר כלכלי שאנחנו נמצאים בו ועוד אנחנו הולכים להיכנס עמוק לתוכו, צריך לצמצם. כשיש חברה שנקלעת לקשיים, מצמצמים עובדים; יש מדינה שנקלעת לקשיים כלכליים – צריך לצמצם את מספר השרים, צריך לקחת אחריות, צריך את הכספים הקואליציוניים – חלק גדול מהציבור, לא מעניין אותו מה זה כספים קואליציוניים, הם בסך הכול רוצים פחות גזרות. הם רוצים ללכת לסופר ושהעגלה שלהם תעלה להם פחות כסף או אותו כסף ולא יותר.
כבוד היושב-ראש, בתחילת השנה 2025 אנחנו נגיע – כל הציבור במדינת ישראל הולך לשלם יותר: חובשי הכיפה, חילונים, דתיים, ערבים. כולם הולכים לשלם יותר. אז אני לא מבין את השיח כאן, אתה יודע שאנחנו, יש לנו – של ימין ושמאל, ואנחנו תוקפים, ותוקפים אותנו חזרה. כל אזרח במדינה הולך לשאת בנטל של חוסר האחריות לצד הגזרות שמלחמה מביאה איתה.
שוב אני אומר, לממשלה יש בחירה, והתקציב הזה יכול להשתנות. מס בריאות, לצורך העניין, שמכניס מיליארד – קרוב ל-1.5 מיליארד, 1.2 מיליארד לתקציב, מס בריאות הולך להיות בממוצע 40 שקלים למשפחה. 1.5 מיליארד – קחו מהכספים הקואליציוניים 1.5 מיליארד ואל תעלו את מס הבריאות. זאת גזרה כלכלית שיש לכם את היכולת לפתור. אפשר בקלות לוותר על זה.
אדוני היושב-ראש, אני רוצה לשתף אותך: בשלישי האחרון הלכתי לראות את הבן שלי בשבט דן בצופים. הם חגגו פסטידן – ממציאים שירים וריקוד, וכל קבוצה מתחרה על הפרס שלה. במהלך ההופעות של הילדים ראיתי את שקד מרחוק. שקד היה אחד מהמדריכים שם, והוא זיהה אותי מרחוק. שנינו אמרנו שלום, והוא בא בגאווה עם מדים של מד"א ואמר לי שהוא סיים י"ב ועכשיו הוא בשנת שירות. תמיד זה פוגש אותנו. הוא לא דיבר איתי על היועצת המשפטית לממשלה, הוא לא דיבר איתי על חוק הרייטינג, על סגירת התאגיד – הוא דיבר איתי על הנקודה שהוא נמצא בה ועד כמה הוא תורם למדינה שנה לפני שהוא הולך להתגייס. ראיתי את התשוקה ואת האור בעיניים שלו כשהוא דיבר, ושאלתי איפה התשוקה והאור בעיניים שחסרים לאנשים כאן; איך אנחנו פוגשים את זה כל הזמן אצל בני הנוער שלנו, אצל הילדים שלנו. הילדים התחרו, דורגו במקום הראשון, השני והשלישי. לצערי, היושב-ראש, הקבוצה של הבן שלי לא נכללה במקומות האלה, אבל הדבר המרגש שהיה שם הוא שבסיום האירוע הזה ניגנו את התקווה, ואתה רואה ילדים קטנים לבושים בחאקי שרים את התקווה, וזה דבר הכי מרגש שיכול להיות דווקא בתקופה הזאת – לראות ילדים ונערים שמדריכים אותם שרים את התקווה.
מכיתה ד' – נגיד תשע, עשר, 11 – כל הקבוצות. הם שרים את התקווה, ולרגע אתה שוכח את המציאות שאתה חי בה. אתה פוגש את האנשים האמיתיים, את הילדים, את התמימות, את האהבה, את אלה שמתנדבים לשנת שירות, ואחרי זה הם מדברים איתך על השירות המשמעותי שהם הולכים לעשות, ואת הילדים התמימים, אתה יודע – של כולנו.
בסופו של דבר אני חושב שעל ילד צריך להסתכל באותה צורה, ולא משנה מאיזה בית הוא מגיע. זה היה כל כך מרגש לראות אותם ומחמם את הלב. תמיד אני אומר, שכשאני פוגש אותם, את הנערים האלה ואת הילדים, שאני פוגש את התקווה. ואני רוצה לתת להם תקווה, ואני מקווה שאנחנו נוכל – הבית הזה, הכל-כך חשוב הזה, מלא המחלוקות והדעות והעובדות השונות שכל אחד מציג – שנוכל לתת להם, שהם יסתכלו עלינו, ואנחנו נדבר על הדברים האמיתיים של הילדים שלנו ושל המשפחות, ושנוכל לתת לכל אחד את המקום שלו ולהשמיע את קולו.
אני אסיים בבית משיר – אני ראיתי, שרון, אני שמעתי אותך, ואני יודע שאתה אוהב את בועז שרעבי. הוא מציין 60 שנות קריירה, וזאת פינת התרבות. אחת לשבוע אני בוחר שיר, מקריא בית משיר. מילים של אהוד מנור: "כשתבוא / ביום מן הימים, / ימים שנחתמים / בקצה תפילה // כשתבוא / נגיש לך פרחים, / פרחים שנפתחים / ללא מילה. // ואם תהיה עייף / ואם בעצב תתעטף / נשיר לך בשקט, נשיר לך ברוך – / ונחכה ונלטף / עד שתצטרף, / ואז נשיר ברון, נשיר ברון. // כשתבוא / הביתה מן הקור / הביתה אל האור / הלב ירעד. / כשתבוא / מבעד לדמעות / תבחין באותיות / לחופש נולד".
הלוואי שנראה את כל החטופים והחטופות שלנו במהרה אצלנו במדינה, בבתים שלהם. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
962 מילים של ירון לוי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.