קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, השרים שנמצאים, בנאום הקודם לפני פחות משעה הוכחתי שאת חבילת הגזרות של האוצר בסך 20 מיליון שקלים, את ההר של המיסים שהם מטילים על הציבור, היה אפשר למנוע. הראיתי במספרים, שהממשלה לא אוהבת, שהממשלה בזבזה לפחות 40 מיליארד שקלים בשנתיים האחרונות על כספים קואליציוניים, על משרדים מיותרים. קריסת הכנסות המדינה כתוצאה מההפיכה המשטרית – 40 מיליארד שקלים, שזה פי שניים מחבילת הגזרות. כלומר כל המיסים שכרגע אנחנו מדברים עליהם – היה אפשר למנוע אותם. כל זה מיותר. אבל לקואליציה לא אכפת. לא אכפת לכם. אתם בכלל לא באירוע, לא מדברים על זה, לא נזכרים במה שהבטחתם במערכת הבחירות. לא אכפת לכם.
אני חושב שגם הציבור הישראלי, כלל הציבור, עדיין לא הפנים עד הסוף את גודל הצרה, את גודל הצרה שמצפה לו החל ב-1 בינואר 2025. אז בואו נפרט שנייה על איזה גזרות אנחנו מדברים. אנחנו מדברים על הקפאת מדרגות מס ההכנסה והקפאת נקודות הזיכוי, מה שלמעשה שוחק את הנטו בשכר לפחות ב-4%; אנחנו מדברים על העלאת הביטוח הלאומי ב-0.8%; מס בריאות – ב-0.15%; אנחנו מדברים על תרומה של יום הבראה, ולכל זוג עובד מדובר בקרוב ל-900 שקלים ברוטו; אנחנו מדברים על העלאת תעריף החשמל ב-3.8%, מים – 3.4%, ארנונה – 5.3%; תחבורה ציבורית – יש כל מיני הערכות לגבי האחוזים, אבל מדובר בסכומים לא מבוטלים, בוודאי לשכבות החלשות; מע"מ – זה כביכול 1%, זה כמעט לא אמור להיות מורגש, אבל מניסיון העבר אנחנו יודעים איך זה עובד: ברגע שהמע"מ עולה ב-1%, המחירים עולים לא ב-1%, המחירים עולים יותר.
בסופו של דבר, אם אני מוסיף את הפגיעה בתוכניות הפנסיה ל-124,000 גמלאים לגל עליות המחירים שמצפה לנו החל מ-1 בינואר, כל משפחה במדינת ישראל הולכת לשלם על ההפקרות הפיסקלית של הממשלה הזאת בין 1,000 ל-2,000 שקלים בחודש. בחודש. אי-אפשר שלא להבחין בפגיעה הזאת.
אבל לקואליציה לא אכפת. הם שכחו מה הם הבטיחו לפני שנתיים, קצת יותר משנתיים, במהלך מערכת הבחירות; שכחו שהבטיחו להוריד מחירים, לדאוג למעמד הביניים, לדאוג לשכבות החלשות, לדאוג לפריפריה.
להקפיא את המשכנתה. אנחנו זוכרים את נתניהו הולך לסופר, מצטלם. אני חושב שזו הייתה הפעם האחרונה שהוא היה בסופר, הפעם האחרונה שהוא נכנס לתחנת דלק, ומאז הוא לא ביקר שם. הכול נשכח, הכול נשכח, אבל הציבור זוכר, והציבור יתחשבן איתכם.
אני רוצה לומר כמה מילים על המופע שהיה היום בוועדת הכלכלה, המופע של השר קרעי, שבא להציג הצעת חוק פרטית להפרטת התאגיד, ולמעשה מדובר בסגירת תאגיד השידור הציבורי. מה שמופלא בשר קרעי – שהוא חושב פעם אחר פעם שכולם מטומטמים, שאנחנו לא רואים מה קורה פה, שאנחנו לא מבחינים ולא רואים את התמונה הכוללת, עם גל של חקיקה פרטית שמטרתה להרוס את התקשורת החופשית במדינת ישראל: הפרטת התאגיד; תקציב התאגיד, שרוצים להחיל עליו את הפלאטים השוטפים; חוק הרייטינג; הטבות לערוץ 14. הם באמת חושבים שאנחנו לא מבינים מה קורה כאן.
אז לא, אנחנו לא מטומטמים. אנחנו יודעים בדיוק מה זוממים כאן ומי מפעיל את שר התקשורת. אני, אדוני היושב-ראש, יודע את זה אולי יותר טוב מכולם, ולו מהסיבה שגדלתי בברית המועצות בשנות השמונים, עם מפלגה אחת, עם ערוץ טלוויזיה אחד, עם עיתון אחד, עם מסר אחד, עם מנהיג אחד. אני זוכר שב-1989 נסעתי בפעם הראשונה לחו"ל. הייתי כמעט בן 14. נסעתי לחו"ל במסגרת משלחת מבית הספר לגרמניה המזרחית. באחד הערבים פתחתי רדיו, ופתאום הגעתי לתחנה ששמה היה "קול אמריקה", ברוסית, ופתאום שמעתי דברים אחרים שמעולם לא שמעתי על הממשלה שלי, על המפלגה הקומוניסטית, על המשטר שהיה אז בברית המועצות. אני זוכר שעבורי זה היה סוג של הארה. פתאום הבנתי שהחיים יכולים להיראות אחרת, עם תקשורת אחרת, עם הבנה אחרת. ואז, כל ערב שהייתי שם עם המשלחת, כל ערב הייתי פותח את התחנה. אגב, אז בברית המועצות זה בכלל לא היה חוקי להיחשף לתכנים האלה. למעשה זו הייתה הפעם הראשונה, בגיל 14, שנחשפתי לתקשורת חופשית.
זה היה ב-1987, בדיוק התחילו הרפורמות של גורבצ'וב עם הקריסה האיטית של ברית המועצות, ופתיחת שוק התקשורת, וקריסת המפלגה הקומוניסטית, והשינויים הגדולים – שפתאום היו הרבה עיתונים והרבה מפלגות וחופש ביטוי. באמת, בשנות התשעים – חופש ביטוי אמיתי. אולי אז הבנתי שהתפקיד של התקשורת, של עיתונאי, הוא למעשה לבקר את השלטון.
זה התפקיד של עיתונאי – לבקר את השלטון – –
– – להיות כלב שמירה של הציבור. ומי שלא מבקר את השלטון, מי שבוחר לשרת את השלטון, הוא במקצוע אחר. יכול להיות שזה מקצוע לגיטימי, אבל אין לו שום קשר לתקשורת. הוא שופר. והמקצוע הזה, כשעיתונאי משרת את השלטון, לפחות בעיניי, הוא מנוגד לאינטרס הציבורי.
מה שעוד ראיתי, קצת אחרי שעליתי לארץ – אז עוד עקבתי מקרוב אחרי כל מה שקורה שם – ראיתי את התהליך ההפוך, את ההשתלטות של השלטון על התקשורת, גם על מערכת המשפט, אבל גם על התקשורת, וקריסת הדמוקרטיה הצעירה, לא באמצעים אלימים בהתחלה, בעיקר באמצעים כלכליים, באמצעים רגולטוריים – אגב, בדיוק כמו שקרעי עושה עכשיו – באמצעים כלכליים ורגולטוריים השלטון התחיל להשתלט על התקשורת ולחנוק, ממש לחנוק, את חופש הביטוי.
אני רוצה להגיד לכם משהו, חבריי חברי הכנסת: כשהשר אמסלם מאיים לזרוק לכלא את היועצת המשפטית לממשלה ואת ראשי האופוזיציה – לא רק השר אמסלם, יש גם חברי כנסת כאלה כאן בקואליציה – הוא מתכוון לזה. גם כשחבר הכנסת פוגל קורא לעצור את יאיר לפיד, תאמינו, הוא מתכוון לזה. שלא יהיה לכם ספק, אזרחי מדינת ישראל, ברגע שהם ישלימו את ההשתלטות על שומרי הסף ויצליחו למנות את הבובות שלהם לתפקידי היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה וראש השב"כ, כל ראשי האופוזיציה, ואולי גם כל חברי הכנסת מהאופוזיציה, יהיו במעצר. אתם לא תראו יותר על המסך עיתונאים שמשמיעים דעה שונה מעמדת הליכוד ועוצמה יהודית. לא יהיו ערוצים כאלה, לא יהיו תחנות רדיו כאלה, לא יהיו אתרים כאלה. זה כבר קרה במדינות אחרות. ולא, זה לא יקרה במיידי, זה ייקח זמן, שנה, שנה וחצי, בדיוק עד נובמבר 2026.
מה עוד יקרה? הם ישנו את חוקי הבחירות, שלא יאפשרו לחלק ממפלגות האופוזיציה להתמודד; הם ישתלטו על מנגנוני ועדת הבחירות. אני כבר רואה את הסממנים האלה. משטרת בן גביר תדאג לדיכוי ההצבעה בחברה הערבית. לא יהיו בחירות חופשיות בישראל, הם כבר ידעו וידאגו לזה. אבל עזבו רגע את הפוליטיקאים ואת העיתונאים, אנחנו יודעים לאן אנחנו הולכים, מה אנחנו עושים ומה הסיכונים.
מי שמתבלבל לרגע וסבור כי התהליך המסוכן הזה לא יגיע לאקדמיה, למקומות העבודה; מי שלא מאמין כי על תגובה ברשת אנשים כמו בן גביר ופוגל, תחת מחיאות הכפיים של חברי כנסת אחרים מהקואליציה, לא ישלחו אזרחים פשוטים למאסר כשיעשו גוגל פשוט, בסיסי, על המתרחש במדינות שעברו את אותו התהליך – אמסלם, בן גביר, פוגל, קרעי ודומיו לא המציאו שום דבר. מדובר בכוחות מופרעים, אבל הם עובדים מסודר. כמובן, ראש הממשלה מנהל את האירוע מלמעלה.
לצערי, יש לא מעט מקומות בעולם שבהם זה הצליח. וזה לא רק הרס את הדמוקרטיה, מחיקת חופש הביטוי ופגיעה בזכויות הפרט; ישראל עלולה להפוך למדינה חשוכה וענייה, שתבריח מכאן ושכבר מבריחה כל אזרח משכיל שיש לו אלטרנטיבה, שיש לו אלטרנטיבה במקום אחר. אנחנו כבר רואים את המגמה, לצערי. כן, כל אלה שמחוללים כאן את הקדמה, את הצמיחה הכלכלית – הם לא יהיו כאן, וברגע שהם לא יהיו כאן, החיים כאן ייראו אחרת, ייראו בהתאם, גם מבחינת רמת החיים, גם מבחינת אחוזי הצמיחה; אגב, כבר השנה הצמיחה אצלנו לנפש שלילית.
ולכן, אני אומר שמדינת ישראל נמצאת היום בסכנה משמעותית, והסכנה הזאת בין היתר מגיעה מבפנים, לצערי. ההיסטוריה הטילה עלינו חובה, חובה להציל את מדינת ישראל – יהודית, דמוקרטית וליברלית. מדובר באתגר שדורש אומץ, אורך רוח, נחישות רבה. הקואליציה הזאת צריכה לדעת רק דבר אחד: אנחנו לא מפחדים. אנחנו לא נמצמץ. אין לנו שום כוונה לוותר ולו במילימטר. אנחנו ניאבק על הדמוקרטיה, אנחנו ניאבק על הזכויות שלנו, זכויות הילדים שלנו.
לסיום – יש לי עוד דקה – אני רוצה לחזור שנייה ל-1987, לילד בן 14 שנחשף לראשונה בגרמניה המזרחית לתקשורת החופשית. הילדה הבכורה שלי חוגגת היום בת-מצווה.
אז הילדה הבכורה שלי רומי חוגגת בת-מצווה, ואני רוצה שהיא תגדל במדינה חופשית, דמוקרטית, עם תקשורת, עם תקשורת חופשית ועם חופש הביטוי.
1,283 מילים של ולדימיר בליאק. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.