קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
ואעליה. טוב. שלום, כבוד היו"ר, כנסת נכבדה אני דווקא רוצה לפתוח – היום יום הולדתו של מתן צנגאוקר. אני עם החולצה שלו בכנסת. הוא מציין היום יום הולדת 25, יום הולדת שני בשבי.
הגעתי – היום, בין ההצבעות על חוק התקציב הקודם נסעתי לשער בגין. הייתה שם המשפחה שלו בהפגנה, אימא שלו ואחותו נטלי ועוד. הייתי שם מעט זמן כדי להספיק לחזור לכנסת, רק לחבק את עינב ולהגיד לה שאני כל כך מקווה שיהיו להם עוד הרבה ימי הולדת מאושרים ושהוא יחזור והם יהיו יחד. אתה יודע, שכולם יחזרו, שאף הורה לא יצטרך לציין את יום ההולדת של הילד שלו בשבי. פשוט, זאת הכמיהה הכי הכי גדולה שיש לנו היום.
שלא יהיו. את הבוקר הזה אני פתחתי בתיכון ליד"ה, זה בירושלים. הם הזמינו, הם עשו כזה מפגן – התיכוניסטים יזמו, כן? של תמיכה בעסקה להשבת החטופים, ועשו את זה בעשרות תיכונים בכל הארץ. כל ההפגנה עמדה מולי נערה מקסימה עם שלט של אברה מנגיסטו. הסתכלתי עליה כל הזמן שנאמתי, ואז אמרתי לה: תקשיבי, אני מסתכלת עלייך כי פה, פה יש הורים שהשתיקו אותם בשנים הראשונות, שבהתחלה אסרו עליהם להגיד בכלל שהבן שלהם חטוף – ואני לא רוצה להגיד לך, ארז, כמה זה גזעני להשתיק, כן? שמשרד ראש הממשלה משתיק משפחה אתיופית שהוא מפרש כמשפחה שהוא יכול לשחק בה בגלל מיקומה החברתי, המעמדי, הכלכלי, אולי, ולדעתי רק אחרי שנה, שנתיים גילינו בכלל שיש חטוף בעזה, אברה. אנחנו לא גילינו.
אבל תראה את המחיר של היעדר מחאה ציבורית – יותר מעשור הוא בשבי. ככה אנחנו רוצים שיהיה לנו? המשפחה הזאת, אין לה יום ואין לה לילה, כמו כל המשפחות, רק מה זה משפחה שאין לה יום ולילה עשר שנים? ומה זה עושה לנו כחברה? איפה אנחנו בסוף? ואני מסתכלת עליך כי אני יודעת שאכפת לך. אני יודעת שהדבר הזה מפריע, מפריע גם לך, אבל אסור שזה רק יפריע לנו. הרי בשביל מה אנחנו פה? מה אנחנו משאירים אחרינו? משך הכהונה שלנו, או מה עשינו? איזה קול השמענו, איפה נלחמנו – זה מה שאנחנו משאירים פה יום אחרי. בן אדם יכול להיות פה שנה ולעשות הרבה יותר מעשה ומשמעות ממי שישב פה 20 שנה ויחשוב איך הוא שורד את השנה הנוספת בכיסא. זו האמת.
ואם כבר להגיד, אני חושבת שהשתרשה פה איזו מחשבה מעוותת שחוזק זה להתעלם מהאחים והאחיות שלנו ששם. לא. החוזקה שלנו היא קדושת החיים, זו החוזקה שלנו כאומה. זה דבר מפעים בעיניי, הוא מקור הגאווה בעיניי. אומה שמקדשת חיים, יש דבר יותר טוב מזה? אין דבר יותר טוב מזה. זאת אומה שהחוזק שלה הוא חוזק לעתיד, הוא לא רק לעכשיו. הוא לעתיד.
וכן, ארז, צריך לסיים את המלחמה בעזה ולהחזיר את כולם. את כולם. פירקנו אותם. תשתיות החמאס רוסקו, בצדק רוסקו. חייבים להחזיר את האחים והאחיות שלנו, ואולי נוכל לנשום פה יותר. אולי נוכל לעשות פה דברים יותר טובים ביחד, אולי נוכל להסתכל קדימה, אבל כשהם שם, אנחנו מרוסקים.
נכון. אמן, אמן. אז מפה אני רוצה להגיד לעינב צנגאוקר, אימא של מתן: עינב, את לא לבד. אנחנו איתך. אנחנו איתך, לא משנה מה כותבים אנשים נבזיים, לא משנה מה אומרים אנשים ערלי לב. רוב העם הזה איתך. את אימא לביאה. את עושה מה שכל אחד מאיתנו היה עושה. כל מי שמדמיין רגע את הילד שלו שם, עולות לו מחשבות – ואנחנו יודעים את זה טוב מאוד – להפוך את העולם בכל דרך. ואם הוא חושב שמי שאמור להחזיר אותו, מפקיר אותו, הוא זועם, והוא זועם בצדק. אז אנחנו איתך; אנחנו עם אילנה; אנחנו עם נטלי; אנחנו עם שני. אנחנו איתכן – נשים מדהימות, גיבורות, אמיצות. טוב, שיחזרו כולם בקרוב מאוד, אמן, אמן.
טוב, אני רוצה לדבר על השאילתות – היא שומעת ממני מספיק. נחשף היום על ידי ynet ששרי ממשלת הדמים לא ענו על 902 שאילתות של חברי כנסת – אתה שומע את המספר הזה?
נכון, אנחנו חייבים תשובות. אתה מבין את זה? יש לנו כלים פרלמנטריים – האמת היא שהם מוגבלים.
בדיוק, נכון, אנחנו לא הוגים את זה בעצמנו.
אגב, לאו דווקא בנושאים שאני עוסקת בהם יום-יום, זה בדברים שהציבור פונה, כמו שאתה אומר – –
בוא נדבר תכלס. תסתכל אפילו מעיניים של אופוזיציה אבל גם מקואליציה – מה הכלים שיש לנו?
לא, אני מתכוונת לכלים פרלמנטריים.
הכלים שלנו – שאילתה למשרד, שאילתה דחופה, שאילתות ישירות – –
– – הצעות לסדר-יום, דיונים מהירים – אלה באמת הכלים. אתה יודע שאני כבר מחתימה בלי סוף דיוני שליש? כי הנשיאות פה לא מאשרת הצעות לסדר-יום ודיונים מהירים. אני לא הולכת לחכות חודש אחרי חודש.
אתה לא יכול להגיד לי שגם לי, אני אתן לך כמה שלחתי.
ארז, ארז, לא סתם יוצאות כתבות כאלה. משהו פה התפלפ, התפלפ לגמרי.
טוב, תראה, את הנתונים יש לי. את הנתונים יש לי.
באופוזיציה כולם מסכימים איתי. בדקתי את זה. אבל אתה יודע שאני הגשתי כ-40 שאילתות דחופות במהלך השנתיים האלה של הכנסת הזאת. רק אחרי השנה שעברה, כשכבר אמרתי שאף פעם לא מאשרים לי, אישרו לי אחת מתוך ה-40. אתה יודע, שאילתה דחופה היא לא כלי שלך, עם כל הכבוד. היא כלי שלי. אתה, יש לך טלפון לשר. לי אין. בטח, אופוזיציה, זה הכלי שלה.
זה כלי שלי במליאה לשאול שר שאלה. יו"ר הכנסת מאשר מרבית לקואליציה, זה תיקון. עכשיו, אלה דברים – אפרופו ממלכתיות, אלה דברים שלא היו לפני, לא חוקקו אותם בתקנון, כי היה ברור מה הנהגים ולמה נועד כלי. וכשמפוררים את זה, המקום הזה, ארז, הופך להיות מקום של נאומים. זו לא המטרה שלנו פה. אנחנו באנו לעשות, וזה על הפנים. אז אני, כמו שאתה מכיר, לא בדלת הראשית – בדלת האחורית; לא בדלת האחורית – בחלון. אין אצלי לא.
מקוחה אמיתית, אבל. אז אצלי זה ככה.
שאילתה דחופה – לא מאשרים; הצעה לסדר-יום – לא מאשרים.
לא רואה בעיניים. אין, זו הדרך פה, בטח בכנסת כזאת. אולי בעולם אחר יכולתי להיות יותר ברגוע. אז רציתי להגיד לך, אצלי אני כבר אוטומטית מכינה – זה לא מאושר; זה לא מאושר; זה לא מאושר – דיון שליש. ואז מלא יו"רי ועדות מקבלים דיוני שליש – הדבר היחידי, אבל זו תקלה של הנשיאות.
בכל מקרה, 902 סוגיות – 900 סוגיות שהממשלה הזאת לא רוצה שיהיה לנו מידע עליהן. ואתה יודע משהו? זה גם מעיד על כישלונות. אבל אני רוצה דווקא לדבר על הדבר הכי משמעותי שקרה השבוע. מהו? תן ניחוש – דוח העוני. כשליש מהאנשים בישראל עניים. כל ישראלי רביעי בישראל חי באי-ביטחון תזונתי.
אתה יודע, כששר האוצר עמד פה להציג את התקציב, אני נאמתי לפני זה באי-אמון הזה, ואז הוא אמר לי שאני אומרת רק מה רע. אמרתי לו: אם תעלים את הנתונים, הם לא ישתנו. אם כל ישראלי רביעי בישראל חי באי-ביטחון תזונתי, זו לא אני הממורמרת שמציגה את זה, זה מי שאין לו אוכל בצלחת. אבל אתה יודע, זו תשובה של שר אוצר שלא קולט שהתפקיד שלו הוא גם תפקיד של רווחה. הרי מה זה שר אוצר? שר אוצר בסוף הוא גם האיש בקצה. המדיניות שלו היא גם מדיניות רווחה. אלה לא רק שר הרווחה ושר הבריאות, לא רק הם.
אני לא נגד, אתה יודע שאני לא נגד תלושי מזון.
אנחנו היינו רק בעד קריטריונים שוויוניים, לא מפלים, לא קומבינה. ישר.
אבל ארז, קודם כול, אי-ביטחון תזונתי זה חשוב. אין אצלי או צדק או צדקה – – –
לא הייתי ח"כית שם, אבל נדמה שאני הרבה זמן פה, בגלל כל הרעש. אני זורמת עם מה שאתה אומר.
אבל אני רוצה להגיד לך משהו: באי-ביטחון תזונתי צריך לטפל. בתפיסה שלי אין או צדק או צדקה, זה גם וגם. יש כאן – בדיוק – יש כאן ועכשיו – –
לא, אבל אני אומרת יותר מזה: החכה מייצרת את הטווח הארוך, את האי-תלות.
מעבר לזה שצריך, אני רוצה שהילד הזה לא יצטרך יותר את התלוש, אבל אני רוצה לתת לו עכשיו, כי הוא רעב עכשיו.
זה לא משנה שאני עוזרת לו לטווח הארוך.
נכון. אבל תגיד לי אתה, עם הנתונים האלה, שכל ילד שלישי חי בישראל באי-ביטחון תזונתי, ובשנה האחרונה עלות המחיה המינימלית למשק בית עלתה כמעט ב-1,000 שקלים – עכשיו, תגיד לי, באמת אני שואלת: איך זה מתכנס עם מדיניות האוצר של העלאת המע"מ, העלאת הביטוח הלאומי, העלאת מס הבריאות, העלאת התחבורה הציבורית, הפגיעה במענק העבודה – בוטל בסוף, ואני שמחה שבוטל – העלאת החשמל – – –
בוודאי, בוודאי. עשינו שם בוועדת כספים – כולנו דיברנו שם. אבל ינון בקטע הזה הבין – –
אבל העלאת הארנונה, החשמל והמים – תגיד לי, לאן נלך? והמדינה עושה את זה. ואתה יודע מה יותר מעצבן? שהמחירים בסופר עולים כל חודש, הרשתות עושות רווחי שיא, ואז, מה עושה שר הכלכלה, שגם הוא לא מבין שהתפקיד שלו הוא תפקיד של רווחה? הוא מעלים את סימון המחירים בסופרים.
ארז, תגיד לי, האישה שמגיעה עם כסף מדוד יכולה להרשות לעצמה לא לדעת מה המחיר בסופר? היא צריכה לחכות לקופה, להתבייש? דרך אגב, זו הצעה לסדר-יום שלא אישרתם לי, אבל החתמתי שליש היום, אל תדאג. נדון בזה.
לא, אני לא אומרת שזה אישי אליך, אבל ברור.
עכשיו, מה קורה? עלות המחיה החודשית המינימלית למשק בית ממוצע שיש בו שני הורים ושני ילדים היא 13,617 שקלים. אם שני האנשים האלה משתכרים שכר מינימום, תהיה להם משכורת חודשית של 11,760 שקלים. זה אומר שיש פער של כמעט 2,000 שקלים בחודש ביכולת לסיים את החודש בצורה הכי מינימלית לשני הורים בשכר מינימום. מה קרה לנו? אנחנו לא היינו מדינה כזאת, ארז. אני לא ממציאה את זה. בוא נלך אחורה – לא היינו מדינה כזאת. המחירים פה עלו, נסקו בחסות המלחמה, בהיעדר רגולציה. אי-אפשר לא להגיד שהיה פה תת-תפקוד נוכח פריצות מוחלטת, מעבר למדיניות של האוצר.
אלה בדיוק המקומות שבהם הם עושים את הדברים האלה, אפילו בתיאום. יש לך רשות תחרות מתפקדת? בסוף אנחנו רואים את הדוחות הכספיים. הם עשו רווחי שיא. רווחי שיא זה מעבר לצפי השנתי. מה תובלה? על מי הם עשו את רווחי השיא האלה? על העלאת מחירים של האישה בסופר; של האימא; של הסבתא; של הקשישה. על מי? על הילד העני. אבל איפה המדינה? אותם אני לא מאשימה – כל יזם פרטי יכול לגלות חזירות כשאין רגולציה, כשאין מדינה. אבל המדינה היא זאת שנכשלה, היא, שבחסות המלחמה, במה היא עוסקת? בתאגיד השידור הציבורי; בלשכת עורכי הדין. במה היא עוסקת? למה לא בעליות המחירים? למה? מה זה, בשביל זה באתם? אבל באמת, אין מענה אמיתי לעוני פה.
אני אדלג על החלק הזה, אבל אני אדבר על משהו אחר שפורסם אתמול. לפני זה אני אתחיל בזה שבחודש דצמבר בערך עשיתי את הדיון הראשון על שורדי המסיבות בוועדת הצעירים של הכנסת. הוא היה דיון ממש קשה. מאז עשיתי עוד כמה דיונים בנושא, ועוד חברי כנסת עשו דיונים בנושא בעוד ועדות. כבר שם עלה הניצול של עורכי הדין במיצוי הזכויות, בעושק של הזכויות שלהם. הם צריכים למצות זכויות, הם בטראומה, חלקם לא מתפקדים, בטח בחודשים האלה, ועורכי דין ניצלו את זה.
ואז רציתי להגיש הצעת חוק. משרד המשפטים אמר לי: זה בטיפול, אנחנו מגישים ממשלתית – אני מדברת איתך על החודשים הראשונים. אמרתי: אם מגישים ממשלתית, זה יהיה יותר טוב. תזכיר ממשלתי בנושא הזה זה תזכיר פיקס. אתמול פורסם – כלום לא קרה. אבל הפיכה משטרית – בטח מחזיר; מלחמות עם בג"ץ למנות שופט עליון – ברור. אבל לעשות תזכיר ממשלתי, שעורכי דין לא ינצלו שורדי מסיבות – מה פתאום.
ואתה יודע, כשהמפונים מקריית שמונה ומטולה ומקומות אחרים עברו לטבריה, רצו לשכור דירה, אז בעלי דירות ניצלו את הידע שיש להם על גובה המענק ולקחו גם 15,000 שקל על דירה. תגיד, לא היה אפשר להוציא הוראת שעה זמנית, תזכיר של משרד המשפטים, שיגביל העלאות דרסטיות של מחירים באופן הזה כדי שמפונים לא ינוצלו? לא יותר מ-20% מעל השוק, נגיד? 15,000 שקל על דירה בטבריה? בוא, שנינו מכירים את טבריה.
זה היה אצלי בדיונים, הדברים האלה.
עשיתי בוועדת הצעירים גם דיונים על צעירים מפונים. זה הגיע. גם אם יחידנית ממטולה סיפרה את זה, אישה מדהימה. היא אמרה: רציתי לעבור מהמלון הקטן הזה עם הילדים לדירה. איך תעברי לדירה ב-15,000 שקל לדירה בטבריה? ואיפה שר המשפטים לעבודה שלו, לעבודה שבשבילה הוא נבחר לעשות טוב לציבור? איפה הוא? איפה הוא למנוע עינוי דין? למה הוא מגיש תקציב שמקצץ בשופטים? מה זה עינוי דין?
למה הוא מקצץ? כי הוא לא רוצה לפתור עינוי דין.
תקציב משרד המשפטים עם קיצוץ בנושא.
אתה לא יכול להביא לנו הפיכה משטרית ולהגיד לנו שזה בגלל עינוי דין – –
אבל מה יפתור עינוי דין, תגיד לי? הפיכה משטרית? ועדה לבחירת שופטים או עוד שופטים לפי הממוצע ב-OECD?
לא, אל תדבר על לחץ. בשביל להוריד עגינות צריך לאסור עגינות, לא צריך להוסיף עוד דיינים. למה יש עגינות?
קודם כול, תמיד עומסים פוגעים, אבל בסוף, בנושא הספציפי הזה – – –
אני יודעת, כי אני הח"כית הראשונה בישראל שהגישה חוק להשוואת שופטים לפי OECD.
בכל מקרה, זה השר לעינוי דין. לא היה שר שעסק פחות בחיים עצמם בזמן מלחמה. היה לו תפקיד ממש חשוב בהרבה דברים, ועסק רק בעצמו.
אין לי בעיה. אז תגיד שהביקורת שלי מוצדקת.
מה קשורה לשכת עורכי הדין להוצאה לפועל?
בוא, אני בהוצאה לפועל בכל חוק שיקל על אזרחים.
אני אפילו לא מתווכחת על הדבר הזה. וזה לא לשכת עורכי הדין.
ודאי שנתמוך. אגב, החוק הראשון שהעברתי בכנסת, שהוא עבר בסוף ממשלתית, היה ביטול האיסור להחזקת רכב לחייב הוצאה לפועל. אתה זוכר את הסיפור הזה?
מה, אנחנו רוצים למנוע מאנשים להתפרנס ולהחזיר את החוב? הרי זה לא הגיוני, זה דרקוני ורע. אז גדעון סער היה שר המשפטים.
בוא, אני אספר לך. אז זה החוק הראשון, שעבר בטרומית, והוא צורף – – –
כן, ברור. רציתי לספר לך שאז החוק הזה, שעבר טרומית – בסוף איחדו אותו ממשלתית, גדעון סער בזמנו הביא אותו כשר משפטים.
ברור. אבל היינו כמה, וסיפרתי פה במליאה שאחד הסיפורים הכי קשים של בן הזוג שלי כשהיה ילד – ההוצאה לפועל לוקחים מאימא שלו את השטיח הפרסי, שהיא – – –
הוא אומר לי: נעמה, זה מראה שכל החיים שלי אני אזכור.
ממש, אה? אבל אני אומרת משהו אחר. ליריב לוין יש כוח בידיים.
אגב, זה תמיד האנשים הכי מוחלשים. ברור. אנחנו צריכים להמציא את החקיקה שתדע לאזן בין הצורך לאכיפה לבין אנושיות.
נו, נכון, תמיד זה דברים כאלה. מה אתה חושב – – –
יפה, יפה. אתה יודע, אני פותחת את העיתון ואני רואה את הדבר הזה, שזה לא קרה, ואני מבינה שעורכי הדין מנצלים את שורדי המסיבות – – –
אז אתה יודע על מה אני מדברת, איך אפשר לעשות דברים כאלה. תקשיב, זה נורא. על מי עושים את הקופה, על אנשים ששרדו טבח?
אה, כי אתם עוסקים פה במלא חקיקה הזיה. זה עבר על חשבון שלך?
אבל גם עם שורדי המסיבות, ארז, הסיפור הוא לא פשוט, במיוחד בגלל מצבם והשיקום שהם צריכים לעשות. זה שיקום נפשי ארוך. קל מאוד לנצל במצב כזה, והתפקיד שלנו הוא להיות שם. אז רגע, אני אסיים במשהו – זה לא פה. טוב, בנאום הבא. בסוף הייתה לנו שיחה.
שנעשה טוב. אמן. פחות שררה, פחות כוח, פחות הפיכה – יותר חברתי.
2,505 מילים של נעמה לזימי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.