קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אז אנחנו באמת באמצע הלילה. ברשותך, אני אחלק את דבריי לשלושה. אני רוצה להתחיל עם דברים שאמר היום שר האוצר, ראש מפלגתך.
אגיע ללימוד, לא לדאוג. בוא נתחיל בשוונג, ואז נגיע לתורה.
טוב, אמר שר האוצר בצלאל סמוטריץ': זה לא גזרות, זה רק המציאות. אם זה נשמע כמו גזרה ומתנהג כמו גזרה ומרגיש כמו גזרה, כנראה שזה פשוט גזרה. לא לקרוא לילד "גזרה", לא יהפוך אותו לבשורה. אבל בעיני שר האוצר, בעיני הממשלה, אלו לא גזרות, זו פשוט מציאות שאזרחי ישראל מתבקשים לשאת בעבורה את המחיר – כך בעצם שר האוצר בצלאל סמוטריץ' טוען. אז אם זו הגזרה, מיהם הנגזרים? בראש ובראשונה, אלו שאין להם בית; אלו שגרים בדרום; אלו שנפגעו בעוטף; אלו שפצועים – ערכנו אתמול יום לפצועי צה"ל ופעולות האיבה; אלו שמרוויחים מינימום ונאלצים לבחור בין חלב לביצים; אלו תלמידי כפרי הנוער; אלו העובדים שמרוויחים מינימום; המשפחות שבהן בני משפחה פוטרו במלחמה הזו. יש כל כך הרבה רבים תחת הגזרות.
אבל האמת היא ש"גזרה" זו מילה מפתיעה, כי היא מטעה. כי זו לא באמת גזרת גורל, זה פשוט סדר עדיפויות. יש סדר עדיפויות לקוי שבו אנשים מסוימים מקבלים החלטות ואנשים אחרים משלמים. ולמה זה לא גזרת גורל? כי יש אחריות לממשלה. אם למשל ממשלת ישראל הייתה מקבלת החלטה, שערו בנפשכם, לסגור את משרד המורשת, לסגור את משרד המסורת, לסגור את משרד המשימות הלאומיות, את משרד התפוצות ואת משרד האסטרטגיה ועוד כל מיני המצאות שכל תכליתן היא סידור עבודה פוליטי לאדם אחד; אם היינו מחזירים את השרים המיותרים – בחזרה לכנסת, דרך אגב, הם לא יהיו מובטלים; מבטלים את הכספים הקואליציוניים, שמפוזרים עדיין ביד נדיבה לתחביבי הממשלה, 5.4 מיליארד שקלים – היה אפשר למנוע חלק מהגזרות. כי הרי זו לא מורשת וזו בטח לא מסורת להתעלם מזעקת דלים, להקשות עורף.
אתם יודעים, עוד מושג, אחרי גזרות – השתתפות בנטל. כן, כך אמר שר האוצר, רק שהשתתפות בנטל לא כוללת את כולם, כי יש כאלה שלא נושאים בנטל, יש כאלה שלא נותנים דוגמה אישית ויש כאלה שלא נושאים במשותף את האלונקה. יש אזרחים שזה מגולגל עליהם, יש כאלה שלא, ואלה שזה מגולגל עליהם, מצופה מהם לשתוק, לשלם ולהסתפק במועט. כמו בכלכלה, כך גם בצבא. אז אם אלו לא גזרות, מה זה כן?
הנתונים לא משקרים. 60% מהכספים, 60% ממה שהממשלה גוזרת בתקציב הזה על הציבור, יכלו להיחסך בוויתור על הכספים הקואליציוניים. זה לא רק הכסף, זה גם המסר לשווקים, זה גם המסר לדוחות הבין-לאומיים. הינה, קח את דוח העוני של הביטוח הלאומי.
כפרי הנוער לא צריכים לקבל כספים קואליציוניים, הם צריכים להיות משופים – –
ואם יהיה שינוי בבסיס התקציב, אני הראשון לברך על זה. דרך אגב, נאמר השבוע בוועדת חינוך שיהיה שינוי – אני מחכה ונראה – והבטחתי שאם כן, אני אברך עליו. נראה את זה, והלוואי שזה יבוא לידי ביטוי בתקציב.
אז אני אומר, מה שראוי להיות בבסיס התקציב – שייכנס לבסיס, ומה שלא – עדיף שילך למקומות הנכונים. הינה, דוח הביטוח הלאומי אומר השבוע שקו העוני עבור יחיד עומד על 3,324 ש"ח; זוג עם שלושה ילדים זקוק ל-12,465 שקלים לחודש כדי להימצא מעל קו העוני; כמעט 2 מיליון נפשות בישראל היום – נדייק, 1.98 מיליון חיות מתחת לקו העוני, בתוכן 872,000 ילדים ו-158,000 אזרחים ותיקים. תחולת העוני בקרב הנפשות בישראל עדיין עומדת על 20.7%, ואצל ילדים – על 27.9%. זה אומר שאחד מכל שלושה ילדים בישראל היום חי בעוני. במשפחות עם חמישה ילדים ויותר תחולת העוני עולה ל-50%.
ישראל ממוקמת – שים לב, אדוני היושב-ראש – רק שנייה לקוסטה ריקה בתחולת העוני של ילדים במדינות ה-OECD. במדינות המפותחות תחולת העוני – 11.6%; בישראל, שוב – 20.7%. ההוצאה הציבורית לרווחה בישראל – כמה זה חשוב, השר מרגי עושה עבודה יפה, אבל מה לעשות, לרשותו עומדים רק 16.6% מהתמ"ג מול 22.4% במדינות ה-OECD. אדוני היושב-ראש, אלו גזרות על הציבור. ככה גוזרים על החלשים, על אלו שאפילו עובדים ולא מצליחים לסיים את החודש. כי לא משנה כמה אפשר, כמה ינסו לשנות את השיח, המציאות נשארת ברורה. הגזרות האלה של התקציב הזה יובילו אזרחים מתחת לקו העוני. הגזרות האלה מכבידות על הציבור. הן גם מראות שלא אכפת מספיק מאזרחי המדינה.
אז הינה כמה עצות איך בכל זאת נלחמים בעוני, למרות שלא חסרים אנשי מקצוע בנושא – רק יש תחושה שהלב, גם האוזניים, לא פתוחים לשמוע. כדי לצמצם את העוני לא מספיקות קצבאות. אנחנו צריכים יותר חכות ופחות דגים. מה משנה עוני? קודם כול חינוך, אדוני היושב-ראש, השכלה, לימודי ליבה – מתמטיקה, אנגלית – מורים איכותיים, כיתות שמתפקדות, עובדים מיומנים יותר. כל אלו חכות שמובילות למוביליות כלכלית. אבל בתקציב הזה כרגע, ככל שאני מכיר אותו, אין מנועי צמיחה כאלה. החינוך שלנו, אנחנו רואים בשבועות האחרונים, רק הולך ומידרדר, והעצוב הוא שדווקא אלה שצריכים אותו יותר מאחרים לא יקבלו אותו.
אחרי חינוך – תעסוקה איכותית: תוכניות השמה, תוכניות הכשרה מקצועיות מותאמות, הקלת הנטל מהמגזר הפרטי, כך שיוכל להתפתח ולקלוט עובדים, הסרת רגולציה, הקטנת ביורוקרטיה. שמעתי היום – יותר נכון קראתי – שכמה וכמה מפחדים בצדק מכך שבחוסר יכולת של הממשלה לקבל את ההחלטות הנכונות, להפעיל את המנועים הכלכליים הנכונים, יופעלו פלאטים על משרדי הממשלה. מי ישלם על זה? החלשים. המע"מ יעלה – מי משלם על זה? החלשים. גם החזקים; חלק מהתוכניות שמדברות על רווחים כלואים, יבריחו מכאן חלק מהמשקיעים. זה מה שקורה כשהכסף – – –
אז זה מה שקורה כשלא מקבלים את ההחלטות הנכונות. כדי לצמצם ביורוקרטיה צריך להוריד נפחים. הרי מה עוזר באמת לישראל שר המסורת ושר המורשת? למה התפוצות מפוצל מהחוץ או מהעלייה? למה מעמד האישה מפוצל מהמשרד לשוויון חברתי? זו התחלה, נכון, זו סגירה של משרד, זה עשרות או מאות מיליונים כל אחד, אבל ככה מצמצמים עלויות, ככה מתייעלים, ככה מפחיתים ביורוקרטיה. מציאות לא משתנה במילים יפות. זה שלא נקרא לזה גזרות, לא יהפוך אותן להפתעות יום הולדת.
עד כאן כלכלה, אדוני היושב-ראש. בוא נדבר קצת תורה. אנחנו נקרא השבת את פרשת וישב – אתה שומע, חברי חבר הכנסת דוידסון? לך ולחבר הכנסת כץ אני מקדיש את דבר התורה הבא. נקרא השבת על יוסף, שנזרק אל הבור. אתה יודע, יש על זה הרבה מאוד כתיבה, ברשותכם – והדברים, דרך אגב, קשורים ישירות לכלכלה, אני אחבר אותם. חברת הכנסת אלהרר, גם בשבילך.
אז יוסף נזרק לבור על ידי אחיו. אולי מן הראוי פה לחבר את הדברים קצת ולהקליל את האווירה בבדיחה: מספרים שאישה הייתה באה כל שנה לבית כנסת, מקשיבה לקריאה בתורה ומזדהה כל-כולה. כשהגיעה לפרשת וישב, היא רואה את תחילת הפרשה, והיא רואה את הריב בין יוסף ואחיו, את המתחים, אחר כך את האחים יוצאים לרעות, ואז היא רואה את יעקב שולח את יוסף לראות בשלום אחיו. היא כל כך הזדהתה, והיא אמרה לו: תקשיב, אל תלך לשם, האחים שונאים אותך, הם יעשו לך דברים נוראיים. אבל יוסף הולך בכל זאת, הוא מגיע לאחיו, ואז הם זורקים אותו אל הבור. שנה אחרי זה היא שוב מקשיבה לקריאה בתורה, ושוב יוסף ואחיו והחלומות, ושוב האחים יוצאים, ושוב יעקב אבינו שולח אותו. היא צועקת לו: יוסף, אל תלך, הם יזרקו אותך לבור. ושוב זה קורה, והיא לא מאמינה. אבל בשנה שאחרי זה היא שומעת שוב את הקריאה בתורה, ואחרי ששוב יוסף הולך וזורקים אותו לבור, היא אומרת: טוב, אם לא הקשבת עד עכשיו, כנראה שזה הגיע לך. אז זה לאישה ולבור. עכשיו לעניין עצמו: חז"ל אומרים, כמובן, כתוב שיוסף נזרק לבור והבור ריק, אין בו מים. חז"ל דרשו: מים אין בו – נחשים ועקרבים יש בו. וזה, דרך אגב, מעבר לבור עצמו משל ידוע על מה קורה כשאין טוב: כשאין טוב, אז יש רע; כשיש ואקום, הוואקום מתמלא ברוע.
יוסף לא הגיע לבור לבד, הוא לא נפל לשם בטעות. עשרת אחיו יזמו והשתתפו וזרקו אותו לבור. אבל היו עוד אחים, היו שני אחים שניסו להציל אותו. היה ראובן – "וישמע ראובן ויצילהו מידם" – והיה יהודה. עכשיו, באופן מאוד מעניין שני האחים האלה עושים פעולות של הצלה; ראובן מציל אותו, כלומר גורם לזה שהוא לא יוצא להורג אלא בעצם יינצל, ואומר: בואו נזרוק אותו לבור. אבל הוא הולך, וכידוע, כשהוא חוזר, יוסף כבר נמכר, כלומר מהלך ההצלה של ראובן מצד אחד מצליח ומצד שני נכשל. יש מפרשים למה בעצם הוא נכשל – כי ראובן הלך בדרכים עקלקלות. הוא לא ניסה לפעול ישירות מול אחיו, הוא ניסה לומר להם: נעשה ככה, נעשה אחרת, לעקוף אותם.
כידוע, יהודה בעצם נותן עצה, נקרא לזה, הרבה יותר אכזרית: בואו נמכור אותו, אבל הדברים שלו הם אלה שבסופו של דבר הולידו את הגאולה. הוא גם זוכה בצוואת יעקב בפרשת ויחי, לצוואה מאוד מאוד יפה, מה שראובן לא זוכה לה, מסיבות אחרות. כידוע, יוסף נמכר למצרים, ובסופו של דבר הופך למשנה למלך מצרים. ואם תזכור, כשנגיע לפרשת ויחי, אני אגיד לך את מה שבעיניי הוא דבר התורה היפה ביותר בכל התורה כולה, אז נצטרך לחכות לזה עד פרשת ויחי. אני רוצה לחזור שנייה ליוסף.
אין בעיה. יוסף נמצא בבור. מה היה הכי מפחיד ליוסף בבור? ברשותך, אלה דברים שחשבתי עליהם. כשיוסף נמצא בבור, האם הוא פחד מהבור עצמו או מהקירות מסביבו? האם הוא פחד מהחושך? האם הוא חשש מהנחשים והעקרבים שבבור? יכול להיות. אבל חבר הכנסת דוידסון, אני חושב שמה שיוסף, הכי כאב עליו כשהוא היה בתוך הבור שם למטה, שהאחים שלו זרקו אותו אליו, הוא העובדה שהם זרקו אותו. כלומר חשוך, מפחיד, אין מים, יש נחשים ועקרבים, אבל הדבר הכי נורא שהכי פגע ביוסף הוא שמי שהביאו אותו לשם, מי שזרקו אותו לשם, הם האחים שלו. אין תחושה יותר רעה מתחושת הבגידה, מתחושה שמישהו שהוא אחיך התאכזר אליך.
אני לא יכול שלא להשוות את יוסף אחינו לאחינו החטופים שבבור. השבוע שמעתי חלק מהתיאורים שמתארים אלה ששבו משם, אלה שהיו שם בבור עם נחשים ועם עקרבים. אני רוצה לומר לך את האמת, אני חושב שאחינו שנמצאים עכשיו בשבי החמאס, אותם 100 חטופות וחטופים ששם כבר 440 יום, הדבר שהכי פוגע בהם, הכי מפחיד אותם, הוא לא הבור, לא הנחשים והעקרבים שהם חיים בקרבם – זו השאלה שהם שואלים את עצמם אם אחיהם נמצאים שם בשבילם, אם האחים שלהם – אנחנו – אם אנחנו הפקרנו אותם, אם אנחנו עושים הכול כדי להציל אותם. שמענו אנשים שחזרו משם אומרים שההפגנות, דברים שנעשו בציבור, חיזקו אותם, נתנו להם תחושה שהם לא נשכחו.
לכן אני אומר, זה יהיה מבחננו האמיתי. אם בימים האלה לא נדע להביא את אחינו מבור השבי, מבור החמאס, אז על זה אנחנו נישפט. זה המבחן שלנו, זה יוסף של לפני 3,300 שנה – זה המבחן שלנו בעת הזאת. תודה.
1,655 מילים של משה טור פז. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.