קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, הבוקר החלפתי את ידידי חבר הכנסת אלי דלאל בוועדה לזכויות הילד בדיון שכינסתי בנושא הצללה במוסדות חינוך, גני ילדים וגני שעשועים, דיון שידוע שאם לא יטופל, מדובר פה באמת על פיקוח נפש, מאחר שמוסד חינוכי שאינו מוצלל בצורה ראויה – אנחנו יודעים עד כמה השמש מסוכנת, אנחנו מבינים שמדובר פה בפיקוח נפש. הדיון עוד לא התחיל, ואנחנו כבר שומעים את משרדי הממשלה מתחילים לגלגל אחריות מאחד לשני ומהשני לאחד, רבים על השקל ועל התקציב, עוד לפני שיש להם נתונים.
אגב, גם משרד הבריאות נכח בדיון הזה.
באמת, גלגלו את האחריות האחד אל השני. לפני שהדיון נגמר אמרתי להם: תקשיבו, חבר'ה, באמת, שבו רגע אחד עם השני, משרד החינוך עם משרד הבריאות, עם כל המשרדים הרלוונטיים, ותמצאו לזה פתרון. נשמע פשוט – ניהול בסיסי. הם התחילו עוד פעם לריב ולהתקוטט, ואחד מהם זרק לי ככה פרצוף של "את תמימה".
אמרתי לו דבר כזה לקראת סיום הדיון: אני 30 שנה במערכת הפוליטית, אני עובדת בכנסת קרוב ל-24 שנים, ומתוכן אני חברת כנסת כחמש שנים וחצי. יש הבדל – או צריך להיות הבדל – בין כנסת ישראל של לפני 7 באוקטובר לכנסת ישראל של אחרי 7 באוקטובר. אם אנחנו נתחיל לקיים את הדיונים בכנסת ובוועדות הכנסת בקטע של: זרקנו נושא שהוא חשוב, אבל ניתן לו להתמסמס כי ככה התרגלנו – מצבנו רע, אפילו רע מאוד.
יש לי חדשות בשבילכם: אני לא נהנית להיות אופוזיציה. לא בגלל כוח, לא בגלל שררה, לא בגלל החלטות. אני לא נהנית להיות אופוזיציה בשעת מלחמה, כי העם שלנו פצוע והוא כואב והוא לא יכול יותר לספוג את המילים הקשות, ובצדק. אין דבר שהייתי רוצה יותר מאופוזיציה מלחבק ולתמוך ולפרגן לפעמים; כן, לתת ביקורת, אבל בצורה עניינית. הייתי רוצה מאוד להיות במקום הזה, אבל אין לי אופציה. אין לי אופציה, כי מאותו רגע שאתם שנייה התאוששתם מהאירוע הזה של 7 באוקטובר, יש אמירות נגד חטופים – מזעזעות – ומגיע חוק ג'ובים של רבנים ופטור מגיוס חרדים ותירוצים, תירוצים שמסבירים לי גם למה יושבים מולי ממשרדי הממשלה בוועדות הכנסת ומורחים אותי, כי לזה התרגלנו, לתירוצים שמשאירים אותנו כמדינת עולם שלישי. שכחנו מה זה להיות הכי טובים שיש ולשאוף להיות הכי טובים שיש.
אנחנו חייבים לחזור ואתם חייבים לחזור לשאוף להיות הכי טובים שיש, כי אחרת באמת תהיה כאן בעיה קשה מאוד מאוד בתקומה של העם הזה. תודה.
373 מילים של מיכל שיר סגמן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.