קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, היום אנחנו מציינים 180 ימים שבהם החטופים נמקים במרתפי החמאס. ביום ראשון הקרוב אנחנו נציין חצי שנה. חצי שנה. קודם כול, העובדה שהכנסת יוצאת לפגרה – כן, תגידו לי שהוועדות יעבדו; זה נכון, אבל לא יהיה פיקוח אמיתי, ויותר מזה שלא יהיה פיקוח אמיתי, לא נוכל להמשיך ולחוקק את החוקים. לא נוכל לחוקק זכויות ליתומים בגירים, לא נוכל לחוקק זכויות לאחים שכולים. הדבר הזה הוא אצבע בעין למשפחות, משפחות הנרצחים, משפחות החטופים. וגם לא נוכל לחוקק זכויות שמגיעות למפונים. זה לא הזמן לצאת לחופשה, זה הזמן לעבוד בכנסת ולמלא את הייעוד שלנו – לחוקק.
אני רוצה לדבר בזמן שנותר לי – בימים האלה – –
– – כשהפטור מגיוס מרחף מעל ראשנו, אני רוצה להשמיע את קולו של עומר נאוטרה, חייל בודד, לוחם שריון, שנחטף ב-7 באוקטובר בעת שהגן וניסה לבלום את שטף המחבלים שחדרו לניר עוז. עומר לא גדל כאן; במעשה ציוני מאין כמוהו הוא נפרד מהוריו בניו יורק, בסביבה הכי נוחה שהייתה, ויתר על המשך הלימודים, והגיע לארץ להתגייס. עומר, הנער עם הביטחון העצמי, יכולות המנהיגות, הילד הצנוע וחדור המטרה, הגיע לשרת את המדינה.
באותה שבת שחורה – ערב לפני כן הוא דיבר עם אבא שלו ואמר לו שצפויה להם שבת שקטה. מה שקרה ב-06:30 היה ההפך הגמור. הטנק של עומר וחבריו נפגע בגלל המחבלים. הוא נלחם בחירוף נפש, ועדיין הוא נחטף. מאז 7 באוקטובר ההורים של עומר נמצאים על קו וושינגטון–ישראל ועושים הכול כולל הכול כדי לזכות ולחבק אותו שוב.
אני הבטחתי להם שאנחנו נמשיך וניאבק כדי שהם יזכו לדבר הזה.
אני קוראת מכאן לקבינט המלחמה, לראש הממשלה: עומר הקריב בלי שביקשו ממנו, והוא לא היה חייב. עכשיו החובה שלנו היא להחזיר אותו בחיים להוריו.
272 מילים של קארין אלהרר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.