קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, גם אני רוצה לפנות למשפחות החטופים ולתת מבט נוסף על המחויבות שלנו לשחרר אותם, להביא אותם הביתה בהקדם. ברשותך אעשה את זה דווקא מזווית של פרשת השבוע שנקרא השבת, פרשת שמיני. הפרשה שלנו מביאה את אחת הדרמות הגדולות בתורה. פרשת שמיני נסבה על מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה': "וַיַּקְרִבוּ לפני ה' אש זרה אשר לא צִוָּה אותם". ביום החגיגי ביותר, יום חגיגת המשכן, שני בני אהרן, נדב ואביהוא, מתים באש שיצאה מלפני ה'.
שתי הגופות מפונות מהמשכן, אבל עבודת ה' נמשכת, כי האבל של אהרן ושני בניו נדחה מפני חובות הציבור. לא רבים שמים לב, אבל מייד אחר כך מתרחשת עוד דרמה. כמה פסוקים מאוחר יותר משה רוצה לוודא שהעבודה ממשיכה להיעשות כראוי, והוא מגלה שזה לא ככה: "ואת שעיר החטאת דָרֹשׁ דָּרַשׁ משה והנה שֹׂרָף וַיִקצֹף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הַנותָרִם". כלומר, משה בעצם גילה שרגע אחרי משבר נוראי שהביא למותם של הבנים, יש עוד משבר. הוא פונה לאהרן ואומר לו: איך זה קרה? אלא שאהרן, האב השכול, לא נשאר חייב, והוא עונה למשה ואומר לו את מה שהוא אומר "הן היום הקריבו את חטאתם", ומשה שומע, וכתוב "ויטב בעיניו".
יש הרבה הסברים למה מה שאהרן אמר התקבל על דעתו של משה. הנצי"ב אומר, בפירוש "העמק דבר": וידבר אהרן בלשון עז. כלומר הוא ענה לו; הוא לא התחמק, הוא לא התחנף. דברי תורה נאמרים באימה וביראה. לפי רש"י, אהרן ענה לו עניינית שהמעשה היה כדין, כלומר: מה שעשיתי, עשיתי נכון, עשיתי לפי הדין, ועוד ועוד מחלוקות. אבל למרות המחלוקות, יש כאן עיקרון דומה: משה רבנו כעס על אלעזר ואיתמר בני אהרן שלא עשו את המלאכה כדין, והאבא, האב השכול אהרן, יוצא מכליו כדי להגן על הילדים שלו – ומשה מתרצה.
לפי הפרשנים, ליבת הטיעון של אהרן הכוהן היא במילים "ותקראנה אותי כאלה", ובאמת מה שקורה כאן זה שאחרי השכול הנורא יש כאן חרדת קודש. היום הזה, יום של חגיגת עבודת ה' שנגמר במוות, חייב להיגמר, ולכן יש בדברים האלה איזושהי השראה גם בשבילנו. אחרי מוות, אחרי שכול, רץ האב השכול להגן על בניו הנותרים. אני חושב שהיום מלחמתם של הורי החטופים, מלחמתם של האנשים שכבר איבדו את היקר להם מכול, צריכה לקבל מאיתנו את אותה חרדת קודש, את אותה הגנה. הורים שמגינים על ילדיהם זה הדבר הקדוש ביותר, "וישמע משה ויטב בעיניו", גם אנחנו צריכים ללמוד מהם.
377 מילים של משה טור פז. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.