קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, האמת, כבוד היושב-ראש, שכתבתי כדי לומר כמה מילים, כהרגלנו, אבל אני דווקא רוצה להישיר מבט למשפחות החטופים והחטופות. אני יודעת שמאסתם בלהיות פינת ליטוף. אני רוצה לומר לכם שלפחות מבחינתנו אנחנו עושים ונעשה כל מה שיש ביכולתנו להיות חלק בלתי נפרד מכם. אנחנו רואים את ההפגנות, אנחנו רואים את הקריאות, אני לא שופטת אף אחד. לכאב שלכם אין אח ורע. אני כתושבת שדרות, שאולי התמזל מזלי שבתי והנכדים שלי לא נחטפו מקיבוץ כפר עזה ושאני לא נרצחתי – אני חיה אתכם רגע-רגע. בכל פעם שאני יושבת בארוחת שישי עם משפחתי, אני לרוב דומעת, מסתכלת עליהם ואומרת: מה הייתי עושה אם הייתי במקומכם? אני לא יודעת להגיד לכם. אפילו אמש הייתה לי שיחה עם בעלי, ואמרתי לו: אני מסתכלת על ההורים האלה, תחשוב שהיו חוטפים את מור, תחשוב שהיו חוטפים לנו את הילי ואייל או מאור – מה היינו עושים? לרגע חשבתי, לפחות כך אמרתי, שהייתי נכנסת מצידי להיהרג בעזה – אבל למצוא אותם. אני יודעת שזה לא ריאלי. אני יודעת שהכאב והסבל שלכם הם קשים מנשוא. סליחה. אני יודעת ומניחה שהלילות שלכם הם לא לילות, הימים הם לא ימים.
אני קוראת המון פוסטים של אנשים שמציינים יום הולדת של הורים, של אחים; מציינים יום הולדת, לא חוגגים – בצדק, אין מה לחגוג, אין מה לחגוג כשהיקר לכם מכול לא נמצא איתכם בבית. אנחנו שומעים את העדויות הקשות מאוד. אני באופן אישי מעדיפה לאטום את האוזניים ולהגיד: לא לא, זה לא קורה. הן מתגברות, הן חזקות, הם מתגברים. אבל לצערי יכול להיות שזה קורה, ושמענו את העדויות הקשות.
ואני שוב אומרת לכם: משפחות יקרות – הורים, אחים, ילדים, נכדים, נכדות – אני מתפללת בשבילכם, עם ישראל מתפלל בשבילכם שחג החירות יהיה גם חירותם של הילדים שנמצאים שם, של האבות, של הסבים, של הבנות, החיילים והחיילות. ליבנו איתכם, זה לא מספיק. אני קוראת לממשלת ישראל וראש הממשלה: בכל מחיר תחזיר אותם, בכל מחיר. כתושבת שדרות אני מוכנה להמשיך לספוג גם מצב ביטחוני קשה. תחזירו לנו את החטופים. באירוניה, זה יהיה האור בקצה המנהרה שלנו.
אז שיהיה לכם רק טוב, בריאות. שאלוהים ישמור על החוסן שלכם. תודה רבה.
339 מילים של דבי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.