קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי הכנסת, משפחות החטופים. קשה לדבר, וכבר חצי שנה 134 אנשים לא איתנו. הנושא הזה הוא לא נושא פוליטי; הנושא הזה לא של ימין ולא של שמאל, לא חרדי, לא חילוני או דתי. זה נושא של כולנו. אני ראיתי את העדות המצמררת – למרות שכולנו ידענו, אבל כששמעתי את הנשים שעברו את ההטרדה ואת האונס – אי-אפשר עוד לישון, אי-אפשר לשבת בשקט. אני שמעתי גם את המשפחות בוועדות. כואב הלב. אני רואה את המשפחות לאט-לאט – אפילו מאז ההתחלה שהתחילו להגיע לוועדות, להשמיע על יקיריהן אני רואה איך אנשים השתנו. כואב הלב.
אני רואה שיש אנשים שמנסים להכניס את זה לפוליטיקה של ימין ושמאל ולהרוויח קצת הון פוליטי או לקבל אהדה פוליטית. אני חושבת שזאת טעות גדולה. הנושא צריך להיות א-פוליטי. זה לא פוליטי. אני רואה את זה. מה הייתי מרגישה אם אחד מבני המשפחה שלי היה שם – ככה אני מסתכלת. גם לפני כמה חודשים, בפגישה עם נשיאת הצלב האדום, אני שאלתי אותה שאלה: איך אתם, הצלב האדום, מרגישים? הארגון הזה קיים יותר מ-100 שנים, אבל כשמדובר בחטופים שלנו, לא ראינו אתכם. תאמינו לי, לא הייתה תשובה, כאילו זה עבר – רק שמעו.
לכן אני מבקשת מכל חברי הכנסת: תפסיקו להשתמש בזה שימוש פוליטי. זה צריך להיות בסדר העדיפויות במדרגה עליונה. בלי שהחטופים יחזרו אין לנו ניצחון, חבר'ה. אין. לכן, אל תשתמשו בזה, זה לא עניין של ימין ושמאל, זה עניין של כולנו. שלנו. אני כולי תקווה שבקרוב יחזרו, שבאמת בקרוב נפסיק לדבר על זה. אולי נדבר על השיקום שלהם אחרי שיחזרו בשלום; אי-אפשר להגיד "בשלום", גם זה דורש הרבה עבודה. תודה.
257 מילים של צגה מלקו. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.