קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת – טלי, את רוצה להגיד משהו לפני שמתחילים את הטיימר? בואי נפרק את זה. יאללה, תגידי מה שאת רוצה.
אוקיי, סיימת? אפשר להתחיל לי את הזמן. תודה רבה. טלי – יש לה כמו תוספת זמן מהשופט של ה-VAR, זו תוספת זמן של טלי.
תודה. אני רוצה להקריא משהו שכתבה יובל ארד. אני מהוד השרון, כמו שדודי אמסלם יודע; בהוד השרון גדלתי ממש מול הבית של רון ארד. כמובן שלא הייתי חי בתקופה שהוא נחטף, נולדתי בדיוק באותה שנה, אבל כל שנה בהוד השרון, בזמן יום ההולדת שלו, היו שולחים אותנו מבתי הספר לשים בלונים כחולים. אחרי זה נדבר על למה וכמה.
"החלטתי היום להשתמש לאימא שלי בפייסבוק. אני לא פעילה ברשתות החברתיות ובאופן כללי משתדלת לשמור על פרופיל תקשורתי נמוך עד לא קיים. אבל היום אני חורגת ממנהגי. מהשבוע הראשון שאחרי השבת השחורה ההיא, כשהתחלתי להבין את גודל האסון שקרה לעם שלנו, אני משחזרת את ההיסטוריה המשפחתית, וכל מה שאני רוצה לעשות זה לצעוק. שיננתי בשלושת החודשים האחרונים את שמות כל החטופים, קראתי את סיפור חייו של כל אחד ואחת והרגשתי איך החור בלב שאבא שלי הותיר בי רק מתרחב. כל הצער הזה מלווה כל העת בסצנות היסטוריות אם תרצו, של מהלך השבי של אבא שלי ואיך תמיד, אבל תמיד, היינו צעד אחד מאחור, איך תמיד היו חכמים בדיעבד, איך הם תמיד ידעו לשער איפה הוא היה ומתי ו'עד לפני מספר חודשים' ואיך לא הבנו שזמן בשבי הוא חלון הזדמנויות שבכל רגע עלול להיסגר לעד. לצערי, אבא שלי היום הוא פוסטר, 'הנווט השבוי רון ארד', שאף אחד לא רוצה להיות.
"וזו נקודת המוצא שלי לדברים הבאים. אולי חלקם יתקבלו אצל הקוראים כקלישאה. אולי חלקם יתקבלו כאמירות לא רלוונטיות, אבל בכל זאת. הזמן רץ, עוד מעט יחלפו 100 ימים של שבי של צעירים, צעירות, מבוגרות, חיילים וחיילות, נשים, גברים, אחים, אחיות, אבות ובני זוג. המשפחות מחכות. אומרים להן 'עוד קצת לחץ צבאי ונהיה במקום יותר טוב להחזיר', או 'אל תדברו עם התקשורת כי זה משפיע על המשא ומתן', 'אנחנו עושים הכול, אנחנו גם רוצים אותם בבית'. גם לנו אמרו 'כולם חוזרים, ראיתי את הטייסים ממלחמת יום כיפור'. גם לנו אמרו 'אנחנו עושים הכול' – – – 'סבלנות'. גם אנחנו ספרנו ימים, לילות, שבועות, חודשים ושנים. וגם אנחנו התחננו לצלב האדום. טסנו ברחבי העולם להיפגש עם בכירים בין-לאומיים כדי שיפעילו לחץ. היו סרטים צהובים ובלונים כחולים, סרטונים להעלאת המודעות, ראיונות לתקשורת ובקשות לעזרה. ולכן אני כותבת את הדברים האלה, כשאני רואה שההיסטוריה חוזרת על עצמה מול העיניים שלי. נראה שמסרבים ללמוד מההיסטוריה, ואני לא יכולה לשאת את זה יותר.
"כדי להחזיר את החטופים הביתה, מקבלי ההחלטות, הממשלה והעומד בראשה, צריכים לקבל החלטות קשות. צריך לשאת ולתת עם ארגון טרור רצחני, ובעיקר לתת. בנתינה לארגון טרור יש ויתורים כואבים. הם יכאיבו לנו כעם, כמדינה. הם יכאיבו לשרי הממשלה מבחינה פוליטית. וזו בדיוק הסיבה שאין עסקה. ישלפו שוב את הדיונים על הפרסונות שהשתחררו בעסקת שליט במקום לעסוק בגורמים להתעצמות הארגון המפלצתי הזה. ואני מניחה שיהיו מי שידמיינו שלחטופים יש זמן של חמש שנים וארבעה חודשים" – זה הזמן שגלעד שליט ישב בשבי – "ועל פי העדויות מהשבי והתמונות האחרונות של החטופות שהתפרסמו, זה לא נראה כך".
משפט אחרון, האמת זה כמה שורות אחרונות. "על עסקה צריך לקחת אחריות, להתייצב מול המצלמות, להישיר מבט ולהגיד 'קיבלנו החלטה'. וזה לא קורה, כי המנהיגות והאחריות הן שתי תכונות שנפלו גם הן בשבי. צריך להחזיר אותן הביתה יחד עם 136 אזרחי ישראל פצועים וכואבים, כי אנחנו עם ישראל ואנחנו צריכים ויכולים לשאת בכאב הוויתור, כדי שכולנו נוכל להתחיל להחלים".
לסיום אני רק אגיד מילה אישית. אימא של רון ארד הייתה מנהלת החווה החקלאית בהוד השרון. כילדים אף אחד מאיתנו לא ידע שהיא אימא שלו. היא לא עמדה בצמתים, לא עשתה רעש, לא עשתה הפגנות, לא צעידות, היא הייתה סופר-ממלכתית. רק כשבגרתי וידעתי כבר את הנוהל, שהולכים לרון ארד ביום ההולדת שלו, יום אחד בתיה פתחה לנו את הדלת וראיתי שזו היא, ואז עשיתי את ההקשר. אנשים שישתקו ויהיו ממלכתיים כמו בתיה – היא עשתה בדיוק את זה – ככה בדיוק ייראה הגורל. על 1,500 דולר – כולנו יודעים שרון ארד לא בבית על 1,500 דולר. תודה.
663 מילים של נאור שירי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.