קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב בראש, חבריי חברי הכנסת, "איני יכול עוד", אמר ראש הממשלה בגין באוגוסט 1983, לפני שהתפטר אכול אשמה. 40 שנה לאחר מכן, אני עומדת כאן ואומרת לראש הממשלה: האזרחים אינם יכולים עוד. כבר 100 ימים שעם שלם – – –
כבר 100 ימים שעם שלם מתעורר בבוקר אל תוך מועקה, שכל ג'ינג'י ברחוב שולח בוקס נוראי לבטן במחשבה: איך יכול להיות שילד בן שנה עדיין חטוף? 100 ימים שבהם אימהות לא יכולות להימנע מהמחשבה: מה אם הבן שלי היה שם? מה הייתי עושה? האם הייתי מצליחה לשמור על שפיות, על איפוק? האם הייתי יכולה לקבל בנימוס ובאצילות בקשות לא להתראיין בתקשורת? מה הייתי אומרת לו, לבר, הבן שלי, ברמקולים הענקיים שעמדו מול עזה בשבוע שעבר? צועקת לו בכל הכוח: רק עוד קצת, בר, תחזיק מעמד?
אבל האם זה באמת עוד קצת? האם יש להם בכלל עוד קצת זמן או שזה יהיה מאוחר מדי? כל ילד, אישה, קשיש שנמצא שם הוא עולם שלם של משפחה, של זיכרונות, של חיים יחידים שיהיו לו. אין הזדמנות שנייה. אי-אפשר לתקן חיים שהסתיימו באכזריות. האזרחים שבורים, שותתי דם וכעס אל מול ממשלה שאפילו ישיבה לא מצליחה לקיים בצורה מקצועית; אל מול חלוקת כספים חסרת אחריות, שתכניס גם את הדור הבא לחובות; אל מול סדרי עדיפויות המעדיפים עתיקות על לוחמים, מסורת על תרופות, וקיצוניות על מתינות והסכמות רחבות.
230 מילים של יסמין פרידמן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.