קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה – תשע דווקא.
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הבניין הזה פעם בכמה שנים מציב ברירה חדה ליושביו: מה יותר חשוב לכם, הפוליטיקה או המדינה? זה רגע כזה. כל מי שיצביע בעד התקציב הזה לא יוכל להגיד על עצמו בשעתה האפלה ביותר של מדינת ישראל: הייתי שם בשבילה. אני אומר מפה לחברי הכנסת של הליכוד: לא על התקציב אתם תצביעו היום. אתם תצביעו על עצמכם; אתם תצביעו על השאלה איזה בני אדם אתם; אתם תצביעו על השאלה שעליה תצטרכו לענות כל חייכם החל מהיום – אתם תצביעו על השאלה: איך התנהגתי בזמן המלחמה? כל מי שיצביע בעד התקציב הזה לא יוכל להגיד על עצמו: הייתי שם בשביל לוחמי גדוד 13, הייתי שם בשביל מפוני קריית שמונה, הייתי שם בשביל החטופים מבארי. לא היית. היית פה, במליאה, והצבעת בשביל תקציב שלא רואה אותם ממטר.
מי שיודע מה יש בתקציב הזה ומצביע בכל זאת יישא את זה עימו כל חייו. הוא יחזור הביתה ויסביר לילדיו: ככה זה משמעת סיעתית, אלה כללי המשחק. אבל הוא יתבייש בפניהם, והם לא יגידו לו את זה, אבל הם יתביישו בו. הילדים שלכם יתביישו בכם היום. אתם זוכרים כמה גאים הם היו כשהשביעו אתכם, ביום שבו בפעם הראשונה הם ראו אתכם בטלוויזיה עם הכתובת למטה "חבר הכנסת". אז היום הם יתביישו בכם, יתביישו בכנסת הזו ויתביישו בתפקיד שאתם ממלאים בה.
המדינה הזו כולה היא שביל שמוביל לבית. בשביל הזה הולכים שני קצינים במדים, ובתוך הבית עומדת אישה מאחורי החלון ומתפללת בכל כוחה שיפנו ימינה או שיפנו שמאלה, רק שלא יבואו לבית שלה. אנחנו מדינה עצובה. נחושה ועצובה. אנחנו מדינה שהכול השתנה בה. זו לא אותה מדינה. היא כבר לא תהיה – לא אחרי שג'אעיה, לא אחרי נובה. אין אדם במדינה שלא מבין את זה, חוץ ממי ששם על שולחנה של כנסת ישראל את התקציב המחפיר הזה. התקציב שמונח פה היום הוא תקציבם של אלו שלא למדו דבר ולא הבינו דבר, אלו שאינם מבינים שאחרי 7 באוקטובר לא יסלחו להם. לא תהיה סליחה על הרגע הזה. לא תהיה מחילה. הייתה לכם הזדמנות אחת, תקציב אחד, להראות שהבנתם, שאתם מתחילים לתקן, מתחילים לרפא את הפצעים. במקום זה הנחתם תקציב שאומר: לא אכפת לנו, לא מעניין אותנו, אנחנו לא רואים אתכם, אנחנו לא שומעים אתכם.
ישראל היא מדינה המגששת את דרכה מתוך אפלה, מתנחמת רק בגבורת לוחמינו, מתנחמת רק בידיעה שאנחנו נלחמים את המוצדקת שבמלחמות, ואנחנו נילחם בה עד שננצח. לכל זה אתם מפנים עכשיו עורף, בוגדים באמון, מפקירים את העצב ומפקירים את הגבורה, פוגעים בנחישות ופוגעים בניצחון.
אין הרבה רגעים כאלה בבניין הזה. אין הרבה רגעים כאלה בחיים שבהם אין התלבטות מה טוב ומה רע, מה נכון ומה לא נכון, שבהם האמת היא צלולה כבדולח. זה רגע כזה. הטיעון העתיק ביותר בבניין הזה ברגעים כאלה הוא "ככה זה". זה מה שאומרים לכם. זה מה שאמרו לכם בהנהלת הסיעה: ככה זה, אלה חוקי המשחק, כך עושים כולם. אם אנחנו לא היינו עושים את זה, מישהו אחר היה עושה את זה. זה לא נכון. זה ככה רק אם תיתנו לזה להיות ככה. זה ככה רק אם לא תקשיבו לקול הפנימי שאומר לכם: אני לא יכול לעשות דבר כזה. לא עכשיו, לא מול מתינו המוטלים בפנינו. אנחנו צריכים להיות ראויים להם.
באולם הזה יש מצלמות. בכל פעם שתצביעו היום, בכל פעם שתלחצו על הכפתור, זה יונצח לתמיד, לדיראון עולם. בכל פעם שתצביעו היום, יראו אתכם בשידור חי; יראו אתכם משפחות הקורבנות, משפחות החטופים, משפחות ההרוגים, משפחות של מאות אלפי מפונים מביתם ומשפחות של מאות אלפי חיילי מילואים והמשפחות שלכם. איש מכם לא יחמוק מתחת לרדאר. אתם לא תהיו הערת שוליים. אתם אלה שעושים את זה. אתם אלה שבזמן שמדינת ישראל נלחמת על חייה, עוסקים בפוליטיקה הגרועה ביותר והצינית ביותר, משרתים את האינטרסים הצרים ביותר והמושחתים ביותר.
לפני כמה חודשים היו פה, בבניין הזה, קציני צבא שניסו להזהיר אתכם מאסון. לא הסכמתם להקשיב להם וקרה אסון. עם ישראל צועק אליכם עכשיו, לפחות הפעם תקשיבו. כשהכנסת הזו הושבעה, כל אחד מאיתנו קם ממקומו ואמר: "מתחייב אני לשמור אמונים למדינת ישראל" – למדינת ישראל; לא לקואליציה, לא לממשלה, לא לראש הממשלה. למדינה. על מה התחייבנו? התחייבנו שאם תהיה בישראל שעה קשה, אם תהיה מלחמה, אם יקרה לנו אסון, נדע להתעלות מעל הפוליטיקה. יש מלחמה, קרה לנו אסון, ליבנו נשבר. אם היה פעם רגע שבו צריך לקיים את ההתחייבות, זה הרגע. אם תצביעו בעד התקציב הזה, לא תסלחו לעצמכם, ומדינת ישראל לא תסלח לכם.
708 מילים של יאיר לפיד. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.