קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, בוקר טוב לך. בוקר טוב לכל עובדי הכנסת הנכבדים ולשר התורן. אני רוצה לפתוח את היום הזה, שבו הכנסת מצביעה על התקציב, בשיעור כלכלה קצר. אני רוצה, ברשותכם, לצטט: דמיינו אדם ששוקל 45 קילו שסוחב על הגב שלו אדם ששוקל 55 קילו, וזה ששוקל 55 קילו כל שנה מוסיף עוד קילוגרמים, הוא מתרחב, וזה שלמטה, שנאנק לסחוב אותו, מתכווץ. מה קורה במצב כזה? הרזה צריך לסחוב את השמן, ובשלב מסוים הוא לא יכול; קודם כול הוא מאט, אחר כך הוא נעצר, וכשהמשקל כבד מנשוא, הוא פשוט קורס.
מי אמר את זה, יואב, חבר הכנסת סגלוביץ'? את הדברים האלה אמר לא אחר מראש הממשלה, כמשל על הסקטור הציבורי לעומת הסקטור הפרטי, כשהיה שר האוצר ב-2003. אני זוכר את האמירות האלה. אין דימוי יותר מתאים מזה, אדוני היושב-ראש, למה שהממשלה כיום עושה לאזרחיה. הממשלה השמנה הזאת, עם המשרדים המיותרים, המנופחת הזאת, מטילה על אזרחיה את כל משקלה הרב והעצום, והעם קורס כלכלית. בשעה של מלחמה אין גבול לציניות, אין גבול לביזה הפוליטית. תקציב של כספים קואליציוניים – כאילו אין מלחמה; כאילו אין ערים שלמות שפונו; כאילו אין ראשי רשויות ומועצות שזועקים לתקציב נוסף, אין מפונים שנותרו ללא בית וללא עבודה, אין עסקים שקורסים, אין צורך בתגבור של שירותי רווחה.
בשעה שמבזבזים כספים, לכל 1,000 תלמידים במדינת ישראל מגיע פסיכולוג אחד. בשבוע הבא יהיה כנס בנושא הזה, אדוני היושב-ראש, שלי ושל האיש הטוב הזה, יושב-ראש ועדת החינוך חבר הכנסת יוסי טייב. אני רק רוצה לפרט לכם קצת. אין דבר יותר רע מלבוא ולהגיד לחברי הכנסת שמעלים את הבעיה הזאת: אתם עושים משחק פוליטי. זה לא משחק פוליטי, זה להגיד את האמת בפנים ולקוות שעד השעה 16:00 – או השעה 12:00, כשיתחילו ההצבעות – מישהו יתרצה. 343 מיליון לשרה סטרוק, ואתמול נוספו עוד כמה מאות מיליונים; 101 מיליון לשר אליהו – תגידו לי למה? משרד מיותר; 91 מיליון למשרד התפוצות; 15 מיליון למערך ההסברה – נו, בסדר, מצאתי משהו שהוא נכון; 68 מיליון למשרד ירושלים ומסורת – עכשיו? בשעת מלחמה? זה מה שצריך? 1.87 מיליארד לחינוך העצמאי – עכשיו? זה מה שצריך? 470 מיליון ש"ח למוסדות מוכרים שאינם רשמיים – עכשיו? בשעת מלחמה? הבנים והבנות נמצאים בגבולות, צה"ל לוחם. עכשיו צריך לעשות את זה? 4.4 מיליארד שקלים למינהל החינוך ההתיישבותי – עכשיו? אין גבול לציניות? אין גבול לבושה? 387 מיליון לתרבות יהודית – חשוב, אבל עכשיו? כשאנחנו נאנקים? אין בושה. אין צניעות.
היכן הביחד שאנחנו כל יום שומעים? היכן הביחד, הוא רק של צד אחד? ככה זה כשמנהלים – – –
אני אומר דבר כזה – אני מכיר את מערכת החינוך. באתי משם.
המורות האלה, שהיו מפטרים אותן ביוני ולוקחים אותן בספטמבר – אני פתחתי קייטנות כדי שגם הילדים ייהנו וגם שכרן יובטח. אבל הכול שאלה של עיתוי.
אני מוכן לבוא ולספר לך אחרי שאגמור את הדברים. אבל עוד פעם, השאלה החשובה ביותר זה העיתוי. ואני אומר לך, אדוני השר, ואני אומר לך, אדוני היושב-ראש, אתם הייתם צריכים להתנגד לזה ולהגיד: רגע, יש מלחמה. אפשר לעשות את זה בתקציב 2024. שום דבר לא קרה. גם לכבודכם, כי הבנים שלכם נלחמים שם, הבנים שלכם והבנים שלנו נושאים על כתפיהם את הנטל הזה.
שנייה. את מחיר ההישרדות הפוליטית והקואליציונית הזאת אזרחי המדינה צריכים לסחוב על גבם. הממשלה הזאת נוהגת בציניות – אני אמשיך להגיד את זה. בציניות. האזרחים קורסים כלכלית בגלל המלחמה. אנשים שנמצאים ברצועה ואנשים שנמצאים בצפון בשירות מילואים, האנשים הקדושים האלה והנשים הקדושות האלה – שהם הילדים שלנו והילדים שלכם, צריך להגיד את זה בהגינות, לא חלילה לעשות הפרדה – הם קורסים מבחינה כלכלית, ואנחנו מתווכחים בוועדות אם לתת להם שיפוי על התנאים הסוציאליים. זה מביש. זה הכעס הגדול.
כשאתה נכנס לתוך הוועדות עם האנשים שלכם והאנשים שלנו, עם מי אני נלחם לשיפוי לאנשי העסקים? עם אייכלר. עם מי אני נלחם להעביר תקציבים למשרד החינוך כדי ששפ"י יתוגבר? עם יוסי טייב. אז אסור להציג את זה כצד אחד כנגד הצד השני. זה היגיון בריא. זה לא להיות ציני, לא להיות אדם שחושב רק על התקציבים הקואליציוניים שלו. את זה עושה שר האוצר, לכן כעסתי, כי אין טיפה של בושה. הוא לוקח את התקציב, ודברים בסיסיים – הוא לא עושה טובה לאף אחד – הוא הופך אותם לאיזה דבר של: הינה, סוף-סוף אנחנו עושים. אף אחד לא עושה טובה לאף אחד.
דבר אחד צריך לעשות: לא להצביע על הכספים הקואליציוניים. כשהשרה סטרוק – שיא הזלזול – מפצירה שצריך לקצץ בכספים של קצינים ומילואימניקים, אלוהים ישמור – – –
בוודאי, גם שר האוצר אמר לנו את זה בוועדה מסוימת – –
– – ואחרי זה אני שומע אותו אומר: לא, היא התנצלה. אתה בעצמך אמרת את זה.
מיטב בנינו נופלים. הקצינים והקצינות האלה נמצאים בתופת, מגינים על ילדינו, מגינים על מדינתנו. אנשים קדושים אלה.
בוודאי. עוד פעם, לכל מי שמנסה לעשות את "אנחנו והם" – אני מדבר על ההתנהלות של שר האוצר וראש הממשלה.
אלה האנשים שאת צריכה היום לפשפש להם בכיסים – שהם חשופים? שכבר יותר מ-60 יום נמצאים בתוך התופת? את מעיזה להטיל דופי בהם?
בממשלה שיש לה מצפון, אדוני, ראש הממשלה לא היה מתעסק עכשיו בכספים קואליציוניים. היו צריכים לפתוח את התקציב, לבנות תקציב חדש רק לצורכי המלחמה, רק לצורכי המלחמה; להביא לכאן – להוריד את הכספים הקואליציוניים ולשדר לבנים ולבנות שלנו שנמצאים שם בקווים ונלחמים: הינה, בשעה הקשה הזאת, הכנסת מצביעה כולה, 120 חברי כנסת – ואוי לו למי שלא היה מצביע בשעת מלחמה – הינה, הכנסת כולה מצביעה על תקציב שהוא לצורכי מלחמה, שהוא לצורכי המפונים, לצורכי תקומה, לכל מה שצה"ל צריך. כספים קואליציוניים – אחרי. נתווכח עליהם, אבל לא כשממשלה עסוקה בשרידות. ישמרו על ה-64 גם אם זה לוחץ; גם אם ראש הממשלה יודע שהוא לחוץ בידי הסחטנים האלה, הוא ישמור על ה-64. כל מה שמעניין אותו – 64. זה מה שמעניין אותו.
אני רוצה, ברשותך, רק להוסיף. אני רוצה לפנות לחבריי בקואליציה: איפה אתם? למה אתם נותנים את ידכם לביזיון הזה, שהכנסת – שהעם יעבור היום? כשתתחיל מערכת הבחירות, אל תשבו ותגידו: אנחנו יודעים לטפל בבור הכלכלי, שאתם, בידכם, יוצרים היום במדינה הטובה הזאת.
אני רוצה בשם כולנו, אדוני, למסור תנחומים לכל משפחות הנופלים והנופלות. את זה ראוי שאנחנו נעשה מעבר לכל ויכוח. תודה רבה.
985 מילים של מאיר כהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.