קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני יושב-ראש הישיבה, כנסת נכבדה, שתי הערות: הסתכלתי על הכנסת הריקה הזו, על 120 הכיסאות ועוד קצת כיסאות בגלל החוק הנורבגי. יש פה בערך – יותר מ-130 כיסאות ומקומות ישיבה, וזה המספר של החטופים שיש לנו עכשיו בעזה. בדיוק זה. אני מסתכלת על הכנסת.
137. וזה זה. דמיין את כל הכנסת הזו עכשיו מלאה בפרצופים ובאנשים שנמצאים עכשיו בעזה.
זה דבר הזוי. וכל אדם שעולה לדוכן – חבר כנסת, שר, לא משנה מי – שיעמוד ככה מול המליאה וידמיין את כל הפנים של האנשים שנמצאים עכשיו בעזה.
הערה שנייה היא דווקא למה שמאחוריי, לדגל ישראל, דגל ישראל שלנו האהוב, שבאמת התנוסס בהפגנות הימין ואחר כך החזקנו אותו בהפגנות הרבות נגד הרפורמה ונגד ההפיכה המשטרית. ועכשיו הוא נוכח אצל כולם, הישראלים כולם: מלווה את הדרכים בהלוויות ומתנוסס על ידי לוחמינו בעזה ועוטף את הארונות של החללים ומתנוסס במרפסות הבתים; הוא מונף כעת בחצי התורן, אבל כן, גורם לכולנו להזקיף את הראש ומאיר את הדרך לשבים.
ממש ככה. ממש ממש ככה. תודה שאמרת את זה.
אז אני רוצה באמת, לכבודם, לדבר על הדגל, לכבודם של גיבורינו שנפלו ב-7 באוקטובר, לכבודם של גיבורנו שיצאו להילחם באויב יחד עם הגיבורים כולם, מטף ועד זקן, בחזית ובעורף. דגל ישראל במקומו הנכון, המאחד והמפייס של כולנו; אנחנו, ששבנו בנסיבות אכזריות להילחם על קיומנו, מלחמה עד המוות, על המדינה היחידה שהיא הבית שלנו, גם אם הבית הזה הפך להיות לא בטוח ביום הארור הזה. אנחנו נלחמים מול אויבים חסרי צלם אנוש, ארגון טרור מבחיל שאין מקומו על פני האדמה. קמנו שוב, העם האדיר והנפלא שלנו, מתוך התהום, תהום האסון והזוועות, ואיחדנו את השורות.
וכן, לעם היקר הזה, אנחנו, נבחריו, חייבים ומחויבים – חייבים לעמוד פה ולהיות שלוחיו ונציגיו ברמה הכי ערכית שיש. לא להגיד עוד: נעשה כמיטב יכולתנו, או: אנחנו משתדלים לעשות הכי הרבה שניתן – אלא לעשות, לעשות מבוקר עד ערב; לקחת החלטות ראויות, אחראיות ונבונות; להפסיק למרוח את הציבור בסיסמאות ובהבטחות ריקות.
נזכרתי בcut the bullshit- של השרה מירי רגב. אז עכשיו כולם צועקים cut the bullshit, ובואו נפרק דברים שמבחינתנו הם פשוט עיוורון: להגיד למשל, כמו שאנחנו אומרים, שהכספים שאתם מעבירים בתקציב הזה הם קואליציוניים, הם אתנן פוליטי להישרדות ומנוגדי מנועי צמיחה – לא, זה לא אנטישמי, זה לא שנאת חרדים. אני שונאת חרדים? אנחנו לא. זה לא העניין. ביקורת על משרדים מיותרים ומומצאים, שאפילו חבריי בקואליציה מודים בפומבי ומדברים על זה שיש כאן הוצאות של מאות מיליוני שקלים – לא, זה לא דברים פוליטיים. בואו, אני במשך 40 וכמה שנים הייתי בן אדם רגיל; שלוש שנים אני פה פוליטיקאית. אני יותר שנים לא פוליטיקאית מאשר פוליטיקאית, אז יותר קל לי להגיד דברים ענייניים וביקורת ראויה, לא פוליטית.
אז בואו, אתם יודעים מה? אפשר לעשות הסכם. אנחנו באמת באמת דואגים למדינה. תראו לנו אחרת, תראו לנו שהכספים האלה יבצרו את ביטחון המדינה ויניעו מנועי צמיחה – קיבלתם, welcome, שוכנענו. תשכנעו. לא שכנעתם. כשאנחנו אומרים למשל ששנים תושבי העוטף חשים מופקרים, זה לא כי אנחנו נגד הממשלה, אלא אלה באמת תחושות אמיתיות שראינו כמה הן התנפצו עכשיו; זה החברים שלנו בקיבוצים שמטווחים לא על ידי גשם אלא על ידי טילים, ואין להם זמן לרוץ לממ"ד, וכל השנים התעלמו מהקריאות שלהם. אז אם מדברים כבר על חטאים, אז כן, כל מי שמכר סיפורים ותחושות והבטחות ריקות, חייב עכשיו דחוף לעשות חשבון נפש ולרדת מכס ההנהגה.
זוכרים את השיווק האדיר של המכשול, המכשול האדיר של המיליארדים סביב רצועת עזה? אז אליבא – – –
אליבא דהמכירה והשיווק, שהושקעו בו מיליארדים, הוא הכי טוב, הוא הכי מעולה, הוא הכי מתקדם, אבל ביום הדין התגלה שהוא לא יותר ממבצע להשקטת המצפון ולמען תחושות פסיכולוגיות של התושבים. יום הדין הזה, יום הדין הזה, הנפשי, חייב להגיע – חשבון נפש לכל מי שאי פעם, גם בתקשורת, וגם בציבוריות, עשה שימוש במילה "טפטופים" כשמדובר ברקטות וטילים; חשבון נפש חייב להיות לכל מי שנרמל והקטין בלוני תבערה ששורפים את השדות; חשבון נפש דרוש לכל מי שהיה לו נחמד ומצחיק כשקוראים לקיבוצים "פריבילגים עם שער צהוב" ו"גוזלי אדמות"; חשבון נפש נוקב דורש העם ממי שלוקח כספי המיסים – שלו, של כל אדם ואדם שמשלם את כספי המיסים – ומעביר בזמן מלחמה לג'ובים ולנושאים שהם לא רלוונטיים בעליל. וחשבון נפש נוקב נדרש ממי שביודעין ובאופן מניפולטיבי הופך כל ביקורת עניינית לעילה להטחת האשמה פוליטית וצבועה.
איך יכול להיות? איפה חשבון הנפש הזה? ואיפה האמרות של הממשלה, שרק השבוע שמעתי? איך? הייתה לי ביום אחד טרילוגיה של ניתוק, טרילוגיה שלמה. אמירה אחת – נתניהו על בן-גוריון: אומנם ראש ממשלה דגול אבל לא יכול לעמוד בלחץ, הוא נכנע ללחץ האמריקאי; ראש ממשלה שלא יכול לעמוד בלחץ, שלא ייכנס ללשכת ראש הממשלה – נתניהו על בן-גוריון, מייסד המדינה, כן. במילים אחרות, אליבא דנתניהו, בן-גוריון היה לא מנהיג משהו, לא יכול לעמוד בלחץ. דווקא בתקופה שמאז שאני פה אני רואה את נתניהו נכנע לסחיטות קואליציונית מהאנשים הכי קיצוניים. שמענו באותו יום טרילוגיה.
מס' 2 – שר המשפטים לוין, למרות האסון הנוראי, עדיין אוחז בתפיסה שהוא רוצה להמשיך עכשיו לממש את חלומו ולשנות את המשטר במדינת ישראל. עכשיו, דווקא עכשיו, תשימו לב למערכת המשפט שלנו, לעבודה של הייעוץ המשפטי, שנותנים ופורסים רשת הגנה מדהימה למפקדינו וללוחמינו שלא יעמדו חס וחלילה למשפטים בין-לאומיים. הם שומרים עלינו. דווקא עכשיו ממשיכים לעשות את הרפורמה? וגם השרה סטרוק, עם כל הכבוד, חשבון נפש נוקב: מאות מיליוני שקלים שהועברו אליה בתקציב השערורייתי של 2023 – אני לא מבינה איך היא מצליחה לישון בלילה. גם עם משרד מומצא, גם עם התואר הכי מחייב והכי גרנדיוזי – –
דקה. – – עם המשרד עם השם הכי גרנדיוזי, המשרד למשימות לאומיות, היא זאת שאומרת: נקצץ בכיסים השמנים של המילואימניקים.
אז לסיום אני רוצה לומר לך ככה, אדוני היו"ר: העוטף, באמת היה לו מכשול שאמור היה להגן; אני חושבת שהחומה שנבנתה סביב הממשלה זה הניתוק האמיתי. אנחנו לא יכולים – שואלים אותי אם התפכחתי? כן, אני מקווה מאוד שכולנו התפכחנו. התפכחנו מאשליות של מר ביטחון, של מר כלכלה, של איזה superhero שיבוא, שיהיה פה ראש ממשלה 15 שנים, שיעביר פה מזוודות של מיליונים, מאות מיליונים, שבונה מפלצת אבל לא אחראי לשום דבר, שיש דבר כזה ניהול הסכסוך.
אגב, אני אשמח – וזה באמת לסיום, הינה, אתה רואה, אני מראה לך – שיבוא מישהו פשוט שאין לו סימן קריאה בסוף כל משפט, שגם לא יודע את הכול; אדם בשר ודם, אפילו אחד שבוכה; מישהו שאומר: טעיתי, סליחה, אני אלמד מהטעות ואני לא אחזור עליה. אין יותר מקום ליהירות, אין יותר מקום למניפולציות, אין יותר קמפיינים לבייס. אני חושבת – אתה יודע, בן-גוריון אמר: בארץ ישראל אדם שלא מאמין בניסים הוא אדם לא מציאותי. אז אני רוצה שנהיה גם מציאותיים וגם נאמין בניסים, ונאמין באדם וברוחו – – –
בדיוק, עם זה רציתי לסיים, והינה, עשית את זה.
1,089 מילים של אפרת רייטן מרום. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.