קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת של יש עתיד – שהם תמיד היחידים פה במליאה, מה לעשות – אני רוצה רגע להתייחס למשהו. ביום ראשון הייתי בחדר המיון בסורוקה, והמקום שבו עמדתי היה בדיוק המסדרון שמוביל לחדר הטראומה. התחילו להגיע מסוקים עם פצועים, ועוד מסוק ועוד מסוק, והם מובלים באותו מסדרון על אלונקות.
והם היו פצועים, מורדמים, נפוחים, חלקם עם כוויות. הלב שלי נשבר, אבל גם הסתכלתי על הכיסים שלהם, של המילואימניקים שהובילו אותם, והכיסים שלהם לא היו מלאים בכסף; הכיסים שלהם היו מלאים בדם, אורית – אותם מילואימניקים ששומרים עליי בדיוק כמו שהם שומרים עלייך. לא כעסתי כששמעתי את הדברים שאמרת, פשוט נשבר לי הלב מהדברים האלה. לא האמנתי עד כמה הפער הוא כזה גדול בין מה שאני חושבת לבין מה שאת חושבת. אני חושבת שמן הראוי שתתנצלי ותחזרי בך, וכמה שיותר מהר.
כשהתחילה המלחמה הנחנו הכול בצד, פתחנו חמ"ל, וכולנו עבדנו למען מטרה משותפת – למען החיילים בחזית ולמען המפונים בעורף. לא צייצנו, לא פצינו פה, פשוט עבדנו בהבנה ברורה שזה לטובת מדינת ישראל. אני בספק גדול מאוד אם ראש הממשלה היה נוהג כך במקרה הפוך. המשכנו בעשייה הזאת במשך חודשיים, נתנו גיבוי לכל החלטות הממשלה, הצבענו בעד כל דבר והגענו להסכמות רחבות. אבל פתאום, לפתע, הגיע התקציב, והבנתי שבזמן שאנחנו עובדים סביב השעון, אתם עוסקים בדילים פוליטיים בזמן הכי קשה של מדינת ישראל. בזמן שטענתם מעל כל במה שיש כסף לכול, הכול למעשה קורס.
שלשום בזמן הדלקת נרות באופקים מספר לי תושב נתיבות על הבן ששרד את מסיבת נובה אך בשלושת, ארבעת החודשים הקרובים אין באמת תורים לטפל בו נפשית, והילד במצוקה אמיתית. באותו זמן חילקתם 15 מיליון שקלים למרכז מורשת גנדי. באמת זה הזמן? אי-אפשר לחכות עם זה שנה אחת? בזמן שמגדילים תקציבים למשרד המורשת המיותר ומוסיפים למשרד המיותר הנוסף של סטרוק מיליונים למורשת יהודית, שבכלל אמורה להיות במשרד המיותר של עמיחי אליהו – –
– – בזמן הזה אני מקבלת בכל יום עשרות טלפונים מעסקים בבאר שבע שזועקים שמפעל חייהם קורס – העסקים סגורים, אין עובדים, כי רבים מהעובדים בבאר שבע הגיעו מהשטחים. לא טרחתם אולי לחשוב על פתרון חלופי. הרי הבעיה לא תיעלם מעצמה. דרושה אלטרנטיבה. עכשיו אני לא מבינה מה בדיוק אתם מצפים שיקרה – ועוד הוספתם חטא על פשע, כי רק 2% מהעסקים קיבלו את הפיצוי של אוקטובר. אתם שומעים מה אני אומרת? מישהו מקשיב? העסקים נסגרים, חשבונות הופכים מוגבלים, משפחות קורסות כלכלית, ואתם מחלקים כסף אחד לשני.
בזמן הזה, כשהמשכתם לחלק עוד קצת כסף למשרדים מיותרים ולמיזמים לא ברורים, קיבוץ מפונה מהעוטף מתחנן לחמישה מזרנים ומספר לי שגם השובר של 500 השקלים שקיבלו המפונים מהעוטף לא הגיע אליהם. שבוע שלם אני מתקשרת, ממשרד למשרד, מנסה להבין מי אחראי לזה, מי מתכלל את צורכי המפונים. דיברתם על זה שתקימו מינהלת קטנה, שתקלו עליהם. כלום. הכול באוויר, הכול דיבורים. אז הינה, אני מנצלת את זה שאני פה. אני פונה מעל בימת הכנסת: אם מישהו יודע מי מתכלל את צורכי המפונים, בבקשה שישלח לי את השם ואת הטלפון שלו, כי אני, חברת כנסת, לא הצלחתי לטפל בזה, לא הצלחתי להגיע אליו. אולי זה יעזור.
יש חלק מהמדינה שנלחם ויש חברי כנסת שמתנהלים כאילו אין מלחמה ודואגים אך ורק להישרדות הפוליטית שלהם. ראש ממשלה שכבר מצלם סרטוני בחירות וחושב שיש מישהו שיכול להאמין לו כשהוא אומר שרק הוא יכול – היו לו 15 שנה להוכיח. את מה שקרה אתה ספציפית אינך יכול לתקן. יש מחדל 7 באוקטובר, שכנראה ייחקר רבות, אבל יש מחדל שהוא מהשבת הארורה. חודשיים פלוס אחרי – ועדיין הכול נמצא בכאוס. העיר אילת קורסת לתוך עצמה עם עשרות אלפי מפונים שצריך לספק להם חינוך, רווחה, לפנות אשפה, אבל טרם העברתם את הכסף לטובת הנושא, ויש לכם זמן. ראש עיר צריך להתחנן פה כדי שתבינו שאתם לא עושים לו טובה אלא שזו חובתכם כממשלה. העיר ערד, שקלטה מפונים כגודל 10% מתושביה – חילקתם לה נדבה של 190,000 שקלים. הדיור הציבורי, העובדים השעתיים, השירותים הפסיכולוגיים, צורכי המפונים, מערך החינוך, מערך הבריאות – הכול בקריסה.
אז איך יכול להיות שאתם מצביעים על התקציב הזה? איך? שר האוצר משתמש במושגים שאתם חושבים שאולי לא יבינו. אתם מכניסים את מדינת ישראל לגירעון עמוק שהילדים שלנו עוד ישלמו עליו; ביזה לאור היום של הקופה הציבורית. שידע כל אזרח ואזרח: הממשלה שלו, שאמורה לדאוג לכלל אזרחי ישראל, דואגת אך ורק לאינטרסים הפוליטיים הכי צרים שלה ולהישרדות שלה, וכל זה על חשבון הבריאות, הביטחון והכלכלה של אזרחיה.
אני לא מצליחה להירדם בלילה כשיש עוד לוחמים שמתחננים לציוד, לוחמים שישנים עכשיו בקור ומסכנים את חייהם מתוך אהבה אמיתית לארץ ישראל כדי שאתם ואני נוכל לישון בשקט. איך תסתכלו להם בעיניים? כל יום אנחנו ממשיכים לקבל אין-ספור הודעות על צרכים של חיילים שחסר להם ציוד, כל יום, כולל היום בבוקר. אנחנו נמצאים בעיצומו של אירוע היסטורי שייזכר עוד דורות אחרינו, אבל אתם, כל מי שיצביע בעד התקציב הלא-מחובר למציאות הזה, תיזכרו כמי שלא התייצבו להגן; כמי שלא הסכימו לוותר אפילו מעט לטובת הכלל; שטובת החיילים הנמצאים כרגע בקרבות היא לא הדבר הכי חשוב שצריך לדאוג לו; כמי שפשוט בגדו במדינת ישראל ובאזרחיה. תודה.
800 מילים של יסמין פרידמן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.