הצעת חוק הסמכת צבא הגנה לישראל ושירות הביטחון הכללי לביצוע חדירה לחומר מחשב המשמש להפעלת מצלמה נייחת ופעולה בו (הוראת שעה – חרבות ברזל), התשפ"ד–2023

אדוני היושב-ראש, נכון, היום יום הילד הבין-לאומי, וקשה לי לא להיזכר במקרה שאירע לפני 26 שנה: טיול שנתי של בנות שהתקיים ב-13 במרץ 1997. תלמידות בית הספר פירסט מבית שמש, כיתות ז', נסעו לנהריים לטיול.

הייתי. נכון. הן נסעו לטיול מאושרות, כל הדרך הן שרו שירים. הן נסעו לטיול יחד עם שתי מורות ועם מאבטחים. למאבטחים אמרו – כדי להיכנס לאי-השלום, צריך להניח את הנשק בצד ולהיכנס עם הילדים, עם הבנות, והם נכנסו. עם תחילת ההסבר של המדריך נשמע צרור יריות, שהסתבר מאוחר יותר שהוא נורה על ידי החיילים הירדנים, אחד מהם, בשם אחמד מוסא דקמסה.

החייל ירה במשך כמה דקות על התלמידות, עד שהירי פסק. הוא לא פסק בגלל שהוא רצה להפסיק, אלא בגלל שהיה לו מעצור בנשק. המורים ניסו להוריד את הבנות מהגבעה, העלו חלק מהן על האוטובוס, אבל הן לא הספיקו. שם מצאו את מותן שבע תלמידות: נטלי אלקלעי, שירי בדרייב, נירית כהן, קרן כהן, יעלה מאירי, עדי מלכה וסיון פתיחי, שבבוקר נסעו בחדווה, בשמחה, לטיול השנתי, ולא חזרו באותו יום הביתה. המלך חוסיין, שהיה בביקור בספרד, שמע על הרצח וחזר, סיים את ביקורו, חזר ארצה והגיע לעיר בית שמש. הוא הגיע – אני מדברת איתכם וכולי צמרמורת – הוא הגיע, עבר בית-בית, ירד על ברכיו – כי לפי ההלכה אבלים יושבים על הרצפה – הוא ירד על ברכיו, חיבק את ההורים והתנצל בשמו ובשם כל העם הירדני. משם הוא נסע לבית החולים וביקר את הפצועות.

תכף אני אגיע. הוא ירד על ברכיו ואמר להן: אני גם אפצה אתכן. אני לא יכול להחזיר את הבנות, אבל אני אפצה אתכן. הירידה הזאת על הברכיים – זה מלך – ירד על הברכיים, קודם כול הוא השיב להורים את הכבוד בזה שהוא מכבד אותם, והוא התנצל בפניהם על אותן שבע בנות, ילדות בנות כיתה ז' בסך הכול.

קשה לי שלא לחשוב עד כמה נתק גדול יש בינו לבין כלתו, המלכה ראניה. המלכה ראניה, כשהתראיינה לרשת CNN, היא פקפקה בממדי הטבח. היא פקפקה בממדי הטבח הזה, היא אמרה שזה לא בדיוק היה, לא הייתה חטיפה של ילדים או רצח או אונס או כל דבר אחר. והיום, לפני כמה שניות, הקריאה עכשיו חברת הכנסת את שמות הילדים, את שמות הילדים שנלקחו. הם נלקחו מהמיטות שלהם, הם נלקחו מההורים שלהם. חלקם גם ראו את ההורים שלהם נרצחים. אנחנו ביום הילד הבין-לאומי, איפה העולם? איפה ארגוני הילדים בכל המקומות האפשריים, שמתנהגים בצורה כל כך נסתרת ולא מובנת? איך אנחנו יכולים להסתכל על תפיסת עולם של מלך מול מלכה, אם היא מפקפקת ברצח, בחטיפה, באונס, בכל מה שנעשה, בכל הזוועות שנעשו שם, בכל הזוועות שנעשו על ידי מחבלים? ולעשות את זה בחפיפה אחת עם מה שקורה בעזה – הם מקדשים את המוות, אנחנו מקדשים את החיים.

אני קוראת לכל מי ששומע אותנו בארץ ובעולם להתייחס לזוועה הזאת כאל משהו שאסור לתת עליו פרס למחבלים הללו, ולהחזיר את הילדים האלה, את הנשים, את הגברים, את כל מי שנמצא בשבי, בחזרה הביתה למשפחות שלהם, זה המעט שאפשר לעשות מבחינתם. תודה.