כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, כשמדברים מעל הבמה הזאת על העדה הדרוזית זה בדרך כלל נעשה בהקשר אחד ויחיד – דרוזים לובשי מדים. אחרי הכול, מדובר בשיאני שירות הביטחון. שימו לב לנתונים: 83% אחוזי הגיוס לצה"ל אצל הדרוזים, לעומת 68% אצל היהודים. הדרוזים מהווים 1.5% מהאוכלוסייה בישראל, אבל 20% מהסוהרים בשב"ס, 6.5% מהשוטרים וכ-5% מהחיילים.
עד היום, כ-434 דרוזים נפלו במלחמות ישראל – על המספר יש חילוקי דעות, זה לא מתועד כמו שצריך; שישה מתוכם רק במלחמה הנוכחית. רק לדוגמה בבית ג'ן, יישוב שיש בו בסך הכול 12,000 אנשים, קברו כבר 56 נופלים.
לי כתוב 56 לפי התיאומים שעשינו עם הארגונים. אבל באמת, אתה יודע שגילינו שיש הרבה מאוד – – –
אפילו באשר לתיעוד המספרים של הנופלים, אתה לא יודע כמה היה לי קשה לאמת נתונים על מספר הנופלים, שזה גם מלמד משהו.
עם כאלה נתונים היה אפשר לצפות שהמדינה תחבק את העדה הדרוזית, אבל לא. בשנים האחרונות יש מי שיצאו מגדרם כדי לפעור תהום בינינו לבינם. כן. אני מדברת על חוק הלאום, שבאופן מודע השאיר את האחים הדרוזים שלנו מחוץ לגדר והפך אותם לאזרחים סוג ב'; שווים במה שנוגע לחובות ולא שווים במה שנוגע לזכויות. כשהדרוזים פושטים מדים, הם גם מופשטים מהשוויון. כפי שכתב את זה יונתן גפן, שיודע לכתוב – ידע לכתוב. "בלי הדובון ובלי העוזי / כולם רואים כמה שהוא דרוזי". חוק הלאום הפך את בַּנִי-מערוף למי שצריכים לבקש שוויון בחסד במקום לקבל אותו בזכות, כי בישראל חיים היום 150,000, פי 10 מהמצב שהיה בקום המדינה, אבל מאז 1948, למעשה, לא הוקם פה אף יישוב דרוזי חדש.
המאבק לתיקון חוק הלאום הוא מאבק צודק, מאבק צודק וחשוב. כמו שגיבורי ישראל הדרוזים לא חיכו לתיקון חוק הלאום כדי להסתער על מחבלי החמאס והחיזבאללה, כך גם עלינו לא לחכות לסוף המלחמה בשביל לקום ולהיאבק על תיקון העוול הזה נגד אחינו ואחיותינו הדרוזים – אזרחים סוג א' שווים בין שווים. תודה רבה.
302 מילים של מירב כהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.