כבוד יושב-ראש הכנסת, כנסת נכבדה, היום יום הילד הבין-לאומי. היום הזה נוסד למען זכויות הילדים בארץ, בעולם, הזכויות של הילדים שלנו, החובה המוסרית שלנו. ומה עם הזכות של הילדים שלנו החטופים בעזה? הילדים שלנו שנעקרו מבתיהם, נלקחו מהוריהם, חזו בהורים שלהם נרצחים – איפה הילדים שלנו? הלב יוצא אליהם, יוצא אליהם.
בדלת הלשכה שלי תלויה התמונה של כפיר ביבס, התינוק שכל המדינה בוכה ומתפללת להשבתו, ולהשבת כל הילדים. היא תלויה כדי שנזכור אותם, ונזכור את הזכויות שלהם ואת החובה שלנו להביא אותם. היה לי נאום אחר, אני השארתי אותו פה, כי אני כן רוצה להגיד משהו: אנחנו חייבים, חייבים לשמור על השיח בעת הזו. כל ציוץ יכול להיות הפקרות של ממש. כל אמירה מתלהמת מסכנת אותם. כל דיון מיותר שאפשר לחסוך בעת הזו חוטא למטרה של הצלת החיים. ואין מצווה גדולה יותר מפדיון שבויים, רבותיי. לא עושים פוליטיקה על ילדים חטופים ולא על משפחות חטופות, ולא משווים בין הכאב שלנו לשלהן. הן עושות את מה שהן אמורות לעשות כדי להשיב את ילדיהן.
כבוד יו"ר הכנסת, אני אסיים בשירו של יהונתן גפן, זכרו לברכה, ביקור מולדת: "חזרתי הביתה אחרי עשרים שנה. / במבט ראשון דבר לא השתנה. / שני סוסים קשורים לעץ התאנה, / קרטון על הבטון עם חץ 'לחתונה'. // רקפות עוטפות זרי סלעים כהים, / שלוליות מקרקרות את שיר הצפרדעים. / הזקנים יושבים בחוץ ומדברים. / ספלים סדוקים של תה, ביסקוויטים עם חורים. // אבל לאן נעלמו הילדים / ששיחקתי איתם? / איפה כל הילדים, / איפה הם כולם, / מי לקח לי אותם? // תרנגולות, פרות ופה ושם כבשים, / שפן בורח כמו שפן לתוך הפרדסים. / מרבד תלתן רטוב נוצץ באור ירוק, / שועל שקרן בוכה בוואדי לא רחוק". שיחזרו אלינו במהרה, אמן.
276 מילים של נעמה לזימי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.