דילוג לתוכן
כנסת לכולם
הכנסת ה־24 · ישיבה 132 · 23 במאי 2022

הצעת חוק קליטת חיילים משוחררים (תיקון מס' 24), התשפ"ב–2022

מיכל מרים וולדיגר · הציונות הדתית

כבוד היושב-ראש, יש לי רבע שעה? כך אמרו המחליטים פה.

כבוד היושב-ראש, כבוד השרה, חברי כנסת נכבדים, כמו דוד, הבן של חבר הכנסת אלי כהן, כך גם הבן שלי, ישי, סיים לא מזמן את שירותו הצבאי בחיל הים. אני מניחה שיש פה עוד חברי כנסת שיש להם בנים או בנות שסיימו שירות צבאי. לכן, גם בגלל זה, ולא רק בגלל זה – כי בעצם כולם בנינו ובנותינו – ברור שאנחנו רוצים להיטיב עם חיילי וחיילות צה"ל. יחד עם זאת, אי-אפשר לקבל – א. את החוק כמו שהוא; ב. בעיניי, לא פחות חשוב – את ההתנהלות של הממשלה בכלל ובוודאי בחוק הזה. הרי ברור לנו שמדובר בממשלת שמאל על מלא, שלא יכולה להעביר חוקים לאומיים בהרכב שלה כמו שהיא מורכבת היום. יש לנו את חוק האזרחות, לדוגמה, שהיא לא הצליחה. בא חבר הכנסת חברי שמחה רוטמן, הביא חוק טוב יותר, ולמרות שכל הציבור – העליהום שנעשה עלינו – הצלחנו להביא חוק טוב יותר. כך יקרה גם במקרה הזה.

הממשלה, למרות שידעה שלא תצליח להביא את זה – הגשנו הסתייגויות ואף אחד בכלל לא הגיע אלינו לדבר איתנו על הנושא הזה, בעוד שכולנו ראינו מה קרה פה בשבוע האחרון עם זועבי, שרצו והתנפלו עליה ודיברו אליה: רק תחזרי. מה שנתנו לאחמד טיבי, מה שנתנו למנסור עבאס – איתנו אפילו לא דיברו, כלום, כי הממשלה הזאת ממשיכה להיות ממשלה דורסנית, ממשלה מתנשאת שרואה כל כך רק את עצמה ולא אף אחד אחר.

אבל לגופו של עניין, גם לגוף החוק עצמו: חברים, קודם כול אני פניתי בבקשה, גם לוועדה ואחר כך למשרד האוצר, וביקשתי לדעת כמה חיילים יהיו תחת החוק הזה. אז אמרו לי במשרד האוצר: בין 10,000 ל-15,000 חיילים כל שנה. אמרתי: אוקיי, כמה התקציב? אמרו לי, 100 מיליון. כמה מתוכם – הרי מי שקרא, ואני מניחה שרובכם קראתם, יודע שמדובר לא רק בלוחמים. אם הם היו רק לוחמים, אולי הייתי שותקת פה ולא ממשיכה הלאה את ההסתייגות שלי, אבל לא מדובר רק בלוחמים, מדובר גם באוכלוסיות ייחודיות. ביקשתי לדעת מה החלוקה בין לוחמים לבין אוכלוסיות ייחודיות. "אוכלוסיות ייחודיות" משמע חיילים עם תשמ"ש – הורים, חיילים בודדים ועולים חדשים ובני מיעוטים. ביקשתי לדעת מספר, אמרו לי שזה חסוי. אמרתי: אוקיי, לא מספר, תנו לי אחוזים, שאני אדע מה האחוזים בין האוכלוסיות. עד היום לא קיבלתי תשובה.

אני אומרת שאם יש בתוך החוק הזה גם אוכלוסיות ייחודיות, שבעצם הן על בסיס סוציאלי, תסבירו לי למה בני ובנות השירות הלאומי הבודדים – הבודדים, אני לא מדברת על כולם; אני מדברת על בודדים, על אוכלוסיות ייחודיות שצריכים את זה. הם נמצאים פה, במדינת ישראל, גם הבודדים וגם העולים החדשים שעלו לפה ללא הורים, בני ובנות שירות לאומי שהשלימו שנתיים שירות, ונתנו שנתיים מעצמם למדינה במקומות חשובים מאוד, לא פחות מכל חייל או חיילת עורפיים – ואני לא מדברת על לוחמים, כי לוחמים כבודם במקומו מונח. אני מדברת על אוכלוסיות הנוספות. למה בן או בת שירות לאומי שקיבלו פטור מהצבא, ולמרות הכול הלכו ועשו שירות לאומי משמעותי בכל מיני מקומות בארץ – בבריאות, ברווחה, כן, גם בביטחון, במשרד הביטחון, בקליטה ועלייה ובכל מקום שהוא – בכל מקום שתלכו, תראו בני ובנות שירות לאומי שעושים עבודת קודש – ושוב, אני לא מדברת על כל בני ובנות השירות הלאומי, שהם כ-18,000 צעירים וצעירות, אלא אני מדברת על אוכלוסיות מוחלשות, על צעירים וצעירות שעושים שירות לאומי והם בודדים והם עולים חדשים. מדובר על מספר מאוד קטן של 150 בערך כל שנה, מול 15,000. ואתם יודעים מה התקציב שנדרש לצורך כך? שאלתי את משרד האוצר. מדובר בתוספת של 3 עד 5 מיליון שקל. חברים, אלה פירורים, אלה פיצוחים. למה לא לתת את זה? למה לא לדבר איתנו על זה? ההסתייגות כתובה. אם מי מכם יפתח את ההצעה, את הצעת החוק, הוא יראה בפנים את ההסתייגות שלנו. בואו, תיתנו גם להם. אבל לא, אף אחד לא סופר אותנו.

אני אמשיך. פנו אליי לא מעט חיילים וחיילות אחרי ששמעו את המסע המאוד-מאוד-מאוד קיצוני נגד האופוזיציה ואמרו לי: רגע, מיכל, למה רק לאקדמיה? אנחנו רוצים ללמוד מקצוע – אנחנו רוצים להיות טכנאים, אנחנו רוצים להיות טכנאי מזגנים, טכנאי רנטגן – למה להסליל את זה? למדנו 12 שנות לימוד, היה לנו קשה, אנחנו לא מסוגלים ללכת לאוניברסיטה. למה לתת רק לאוניברסיטה?

ועכשיו אני אקפוץ רגע לנאום הקודם שלי. לא יודעת מי מכם הקשיב או מי מכם קרא את הכתבה את הכתבה ב-7 ימים של שרית רוזנבלום, כתבה שנקראת "אין תור בקצה המנהרה", שמדברת על הצהרה שהצהיר שר הבריאות, על הסכמה שהוא הגיע – מאוד קשה לי לדבר בקול. כבוד היושב-ראש, אם אפשר טיפה בשקט, כי גם ככה אני צרודה.

היו"ר מיקי לוי: חבר הכנסת קיש, השר מאיר כהן, חברים, חבר הכנסת קיש, השר מאיר כהן, אתם מפריעים לה. בבקשה.

הכתבה הזאת של שרית רוזנבלום דיברה על הצהרה שהצהיר שר הבריאות שהגיע להסכמה עם שר האוצר על 28 מכשירים רפואיים חדשים למערכת הבריאות, ובהם יש מכשירי CT, מכשירי MRI, שני רובוטים לניתוחים מורכבים, ארבעה תאי לחץ – מבורך, הצהרה מבורכת, רכישה מבורכת. אבל מה? אף אחד לא שאל את אנשי המקצוע, את הרדיולוגים שאחראים לביצוע הבדיקות הללו וכמובן לפענוח שלהן, מה צריך כדי לקצר תורים. כי אמר השר: הינה, זאת בשורה ענקית לכל אזרחי מדינת ישראל, כי התורים ארוכים. כדי לעשות היום CT או בדיקת MRI צריך לחכות שבועות ארוכים או אפילו חודשים. וכדי לקצר את התורים – הינה הבשורה. אומרים אנשי המקצוע הרלוונטיים: לא, כבוד השר, זאת לא התשובה. למה לא פניתם אלינו? אף אחד לא התייעץ איתנו בכלל. כי הבעיה היא לא רק המכשירים. המכשירים חשובים ביותר, אבל לא פחות חשוב זה מי יפעיל אותם. כי כאשר סתם יעמוד לנו מכשיר יקר ערך בלי שאף אחד יפעיל אותו, מה עשינו? מה הועילו חכמים בתקנתם? לכן, הם אומרים שחסרים היום 700 טכנאים שיפעילו את המכשירים האלה.

וזה מתקשר היטב למה שאמרתי לגבי החוק הספציפי הזה: למה רק אקדמיה? למה? יש לנו כל כך הרבה חיילים וחיילות שרוצים להיות בעלי מקצוע שאינו אקדמי. אז גם פה צריך לתקן את החוק, ולאפשר הרבה יותר. שלא לדבר על כך שבתוך החוק יש מוסדות אקדמיים שאותם כן נקדם ויש מוסדות אקדמיים שהם לא רלוונטיים. למה? אם עושים, אם אנחנו רוצים לעודד חיילים וחיילות ללכת ללמוד, בין שאלה לימודים אקדמיים, בין שאלה לימודי תעודה – שילכו ללמוד היכן שהם רוצים, ואל תגבילו אותם ללימודים באוניברסיטה כזאת אך לא במדרשה כזאת.

נוסף לזה, וחוץ מכל האמור לעיל, הינה אנחנו מגיעים גם לנושא של כמה אחוזים נממן. ואני באמת שואלת: למה אי-אפשר לממן 100%? למה לתת רק 75% – שעכשיו הכניסו לנו אותם, כי לפני רגע זה היה 66% – לאותם חיילים וחיילות? ואני מתכוונת גם לאותם בני ובנות שירות לאומי, ששוב, נותנים מעצמם שנתיים למדינת ישראל. למה לא לתת 100%? אנחנו לא מדברים על סכום עתק. לא על סכום עתק – על סכום של 50 מיליון שקל, שבאמת, זה כסף קטן לעומת כל הכספים שמפוזרים פה בלי סוף; כסף שבעצם חוזר אלינו, כי אנחנו מאפשרים לחיילים והחיילות האלה, לבני ובנות השירות – אם וכאשר החוק הזה יתוקן – להתקדם בחיים, להיכנס למעגל העובדים והעובדות ולהכניס כסף במסגרת מיסים למדינת ישראל.

אז באמת, אם אנחנו רוצים להיטיב עם החיילים, צריך לתת להם 100%. צריך לאפשר להם לבחור איזה מקום לימודים הם רוצים, בכל אוניברסיטה, בכל מדרשה, בכל מכון, בין שזה תואר אקדמי ובין שאלה לימודי תעודה. וכמובן, כמובן, אני רוצה לומר גם לישי, הבן שלי, גם לדוד, הבן של אלי כהן, גם לכל החיילים והחיילות: אנחנו איתכם. אני כמובן אצביע בהתאם למשמעת האופוזיציונית, אבל גם אם נצביע נגד החוק הזה, אנחנו לא נוותר. אנחנו נמשיך ונדאג לכל אזרחי מדינת ישראל, אבל ודאי ובוודאי לחיילים שלנו, לחיילים המדהימים שלנו, שעושים הכול על מנת שנוכל להמשיך לחיות פה; שהם כמו דגל ישראל, מבחינתי – שנוכל להניף אותו בגאווה, בלי לפחד.

זה מחזיר אותי לנושא של הדגלים. גם אני הייתי היום בוועדת חינוך, ושמעתי את חבר הכנסת סעדי מדבר על מדינת כל אזרחיה. לא יכולתי לשמוע את הדברים הללו. מי שרוצה את מדינת כל אזרחיה ורוצה להניף את דגל אש"ף, יכול לעבור לרשות הפלסטינית ולגור שם; יכול לעבור לירדן וללמוד בכל מסגרת שנמצאת שם, לא במדינת ישראל. מדינת ישראל תיתן זכויות וחובות לכל אזרח גם אם הוא לא יהודי אבל הוא מבין שזו מדינת הלאום של העם היהודי. עם אחד ודגל אחד; אין פה כמה דגלים. אי-אפשר להתבלבל. זכות הדיבור וחופש הדיבור הם טובים עד שמדברים על למי שייכת המדינה הזו. המדינה הזאת היא המדינה של העם היהודי – לא כמקלט, לא כי לא היה לנו מקום אחר להיות בו, אלא כראשית צמיחת גאולתנו. זאת מדינה שאנחנו גאים להיות בה, וזה בסדר. כל אדם אחר שאינו יהודי וגר פה ומכבד את החוק במדינת ישראל – יש לו גם חובות, הוא לא יכול לדרוש רק זכויות. יש כאן חובות, וחלק מהחובות הכל-כך טריוויאליות הוא למנוע הסתה ולהפסיק להגיד ירושלים המזרחית וירושלים המערבית; יש ירושלים אחת. כל ירושלים שייכת למדינת ישראל וללאום היהודי. ולכן, אותם חיילים ששומרים על המדינה הזאת לא צריכים ממשלה שנתמכת על ידי הרשימה המשותפת או על ידי רע"מ והאחים המוסלמים אלא על ידי מפלגות לאומיות שמבינות שהמדינה הזאת היא באמת באמת ראשית צמיחת גאולתנו.

אז אני אחזור ואומר ואסכם: החוק הזה הוא חוק נכון וחשוב, אבל צריך לדעת איך להעביר אותו. צריך לדעת להקשיב לכולם ולהבין שכשאנחנו נאבקים על דברים חשובים זה לא סתם, זה חלק מהמהות שלנו פה. כן, מגיע לחיילי צה"ל 100%, ומגיע גם לבני ובנות השירות הלאומי שנותנים שנתיים מהחיים שלהם 100% מימון. אנחנו צריכים לדאוג להם, ואנחנו נמשיך לדאוג להם. כך נעשה. תודה רבה.

1,485 מילים של מיכל מרים וולדיגר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.