אדוני היושב-ראש, לצערי, כנסת נכבדה, קראנו בפרשת השבוע "אם בְּחֻקֹתַי תלכו – – – וישבתם לבטח בארצכם". המדרש אומר: בארצכם אתם יושבים לבטח ולא מחוצה לה. רק בארץ ישראל יש לעם ישראל את הפוטנציאל לשבת לבטח.
מספרים שיום אחד התרה הפריץ ביהודי שהיה חוכר ממנו את בית המזיגה. הוא אמר לו שאם לא ישלם לו בתוך חודש את החוב שלו, הוא יכניס אותו לצינוק ויגרש את המשפחה שלו. היהודי הבין שאין לו איך לשלם את זה, אסף את משפחתו ואת מטלטליו ועלה על העגלה לברוח מהמקום.
בדרך, את מי הוא פוגש? בדרך הוא פוגש את הפריץ עם המרכבה שלו. הפריץ עוצר אותו, אומר לו: הלו, תגיד, מושק'ה, מה יום מיומיים? לאן אתה נוסע? היהודי ככה קצת התבלבל, אבל ענה לו: אדוני הפריץ, יש לנו חג. אנחנו בחג נוסעים לרבי בעיירה כדי להתפלל עם הרבי. הפריץ, שהכיר קצת יהודים, אומר לו: מושק'ה, איזה חג יש ליהודים באמצע החורף? הוא אמר לו: יש לנו חג, זמן פליטתנו. הפריץ אומר לו: אה, זמן פליטתנו, בסדר, לך. המשיך הפריץ, הגיע לכפר השני, רואה שם את היהודי שלו, החוכר שם, חוטב עצים. אומר לו: יהודי, איך אתה לא מתבייש? יש לכם חג היום, פגשתי את מושק'ה בדרך, הוא בדרך לרבי, לחג שלכם, זמן פליטתנו. אומר לו היהודי – הבין את העניין – אמר לו: תשמע, זה חג מיוחד, היום מושק'ה חוגג אותו, יכול להיות שאני אחגוג אותו בעוד כמה שבועות. זה זמן פליטתנו.
אז אנחנו "חגגנו" במשך אלפיים שנה את זמן פליטתנו בגלות, מגירוש לפוגרום ומעלילה לגזרה, ותודה לאל, זכינו לבנות ולהיבנות כאן בארץ נחלת אבותינו, משואה לתקומה. אבל קמה לה חבורה של אנשים קטנים, גלותיים. הם לא ישנים טוב בלילה אם לא כרעו ברך בפני אויבינו ביום. בתוך פחות משנה הספיקו להרוס כל חלקה טובה. דגלי אש"ף מונפים ברחובות קריה, דגלי אויב, הבוקר, באוניברסיטת בן-גוריון, עשרות סטודנטים, באישור היועץ המשפטי לממשלה. זה יועץ משפטי? זה רועץ משפטי. זו רועצת משפטית. איך איבדנו את הריבונות כאן בארץ הזו בתוך חודשים ספורים?
עאידה תומא סלימאן הבוקר קוראת ליוסף חדד בוועדת החינוך משת"פ, נבלה, בוגד בעמו. הוא ישראלי, גאה במולדת הזו שלנו, בארץ ישראל – היא מכנה אותו ככה. היא דנה אותו למוות. מה זה משת"פ? מה הדין של בוגד בעמו? מה הדין של משת"פ? חבורה שפועלת כאן בכנסת ישראל בשליחותו של הטרוריסט אבו מאזן, מתנהלת כאן כאילו הם אדוני הארץ, ומקבלים גיבוי מהקואליציה הזו. אתה יודע, דודי, את מי שרן השכל הוציאה מהוועדה כשהיא קראה לו ככה, עאידה סלימאן? הוציאה את יוסף חדד. את עאידה תומא סלימאן היא השאירה. זו תקווה חדשה. זו התקווה הנכזבת שחברה לאחים, לחבורה אנטי-ציונית, וככה הם מנהלים אותנו במדינה, בארץ אבותינו. במקום להעיף אותה לכל הרוחות, היא העיפה אותו.
ואיך שכחתי את זועבי? אפילו קושניר עמד היום דום בוועדת הכספים. סתם פיות. הייתי ברשות דיבור, לנמק, לשאול שאלה. השאלה ששאלתי לא מצאה חן בעיניו – כשאני ברשות דיבור, לא בהערת ביניים. הוא הוציא אותי החוצה, ותוך כדי רשות דיבור. תבין את הדיקטטורה שלהם. למה זה קרה? למה הוא היה כל כך בלחץ? כי הוא היה חייב להעביר את מאות המיליונים האלה לזועבי – אם לא, הוא יחטוף בראש מליברמן – כדי שחברי הכנסת האנטי-ציונים האלה יהיו מרוצים.
המדינה סערה יומיים בגלל ההצהרה של זועבי – הצהרה שהיום לא נשאר ממנה שום דבר חוץ מהוצאת דיבתן רעה של הנשים הערביות. מה זה החלטה של אישה ערבייה? החלטה של אישה ערבייה – אתן לא מכירות אותנו – זו החלטה. לא נשאר כלום. חברת הכנסת זועבי תישאר כאן, בדיוק כמו שאר חברי הקואליציה הסמרטוטים, ותמכור את כל הערכים. היא תמכור כל דבר אפשרי, כי פשוט אפשר; כי יש כאן מישהו שלא מסתכל כמה יש בחשבון, לא מסתכל כמה אזרחי ישראל ישלמו. הוא חותם על הצ'קים, משלם ביד נדיבה לכל דכפין, על חשבון החיילים, על חשבון העצמאים, על חשבון הפריפריה, החינוך, הבריאות, על חשבון כולנו.
אבל לפני שאמשיך לדבר על הממשלה הנוראה הזו, אני רוצה לחזור למכתב של זועבי. כמה שקרים, כמה הסתה, כמה צביעות וכמה ניתוק מהמציאות. סיוון רהב מאיר כתבה בטור שלה השבוע ככה משהו בגילוי לב לזועבי, והיא כותבת ככה: "קראתי את מכתב ההתפטרות המלא של ח"כ ג'ידא רינאוי זועבי ממרצ, ובו המשפט: 'החודש האחרון, חודש הרמדאן, היה קשה מנשוא', ופירטה את הדברים שבעיניה היו קשים". בעינינו זה ריבונות ומשילות בארץ הזו. "נכון, ג'ידא", כותבת סיוון רהב מאיר, "מ-19 סיבות שאף אחת מהן לא מוזכרת במכתבך: מנחם יחזקאל, הרב משה קריביצקי, לורה יצחק, דוריס יחבס, יזן פלאח, איוואן טרנובסקי, שיראל אבוקרט, הרב אבישי יחזקאל, יעקב שלום, אמיר חורי, ויקטור סורקופוט, דמיטרי מיטריק, ברק לופן איתם מגיני, תומר מורד, דניאל גולב, יונתן חבקוק, בועז גול, אורן בן יפתח, וכמובן, הלוחם נועם רז. השם ייקום דמם של כל הקדושים האלו. את צודקת ג'ידא, קשה מנשוא החודש הזה".
תתביישו לכם, בנט, אלקין, שקד וסער. זועבי היא רק הסמל והפנים של ממשלת הטרור האנטי-ציונית הזו שהקמתם. בעזרת השם, כולכם בבושת פנים תיזרקו בקרוב לפח האשפה של ההיסטוריה. אתם לא ממשלה, אתם פשוט תאונת דרכים. מדינת ישראל נראית כמו אחרי תאונת דרכים. אין ריבונות. אין משילות. היום בנק ישראל האלה את הריבית בעוד 0.4%, עשה את הדבר הכי קל לממשלה. במקום ללכת לטפל ביוקר המחיה, להוריד מיסים, לעשות את מה שנדרש כדי שלא תהיה אינפלציה, הם גורמים לנו, לכל הזוגות הצעירים שלנו, למשקי הבית, לשלם עוד עשרות ומאות שקלים בחודש. זו ממשלה שהיא פשוט תאונת דרכים. הכול התרסק. אין ריבונות. אין משילות.
בית המשפט השבוע אומר: המפכ"ל אמר – פולחן דת לכל אדם בהר הבית, וזה תואם את החוק. והינה, בא יהודי והשתחווה בהר הבית, במקום הקודש והמקדש. ומה אומרים פתאום? ממציאים משהו חדש, מינוח משפטי, שמה שהוא אמר במשפט, זה רק לאדם הספציפי שבא לאותו דיון, לאותם ארבעה נערים. אבל אין בזה, אין אמת, אין משפט אמת. מה שאתם רוצים לעשות בהר הבית, תמשיכו לעשות. תעשו מה שאתם רוצים. מי יודע מה הכריחו את השופט הזה, איך איימו עליו כדי שהוא יוציא את ההבהרה השקרית, המושחתת הזו, הבהרה שבה הוא אומר: מה שאני דן כאן זה לא דין אמת. אני דן כאן דין שקר. אם אתם רוצים לעשות פוליטיקה מהמשפט, מהחוק, תעשו מה שמתחשק לכם.
מהממשלה הזו לא יצא כלום. מדובר באוסף של פוליטיקאים שעסוקים כל היום בעצמם, בהישרדות שלהם, בג'ובים שלהם, בסכסוכים הפנימיים שלהם. הם לא עובדים בשביל אזרחי ישראל. הכיסא שלהם לפני הכול. הם עשו כאן תאונת דרכים לאזרחי ישראל. אתם יודעים למה אתם דומים, ממשלת ישראל? בואו תשמעו. דודי.
בוא תשמע סיפור, למה הממשלה הזו דומה. היה שיכור אחד שהיה שותה כל פעם. מגיע הביתה, ואשתו כועסת עליו, רבה איתו, בוקר וערב. יום אחד היא אמרה לו: חביבי, אם אתה חוזר עוד פעם שיכור הביתה, אם אתה שותה, אני הולכת לרב. די, אני לא יכולה יותר. הוא אמר לה: בסדר. למוחרת חזר הביתה נקי, לא שתה כלום. הלך לישון, ראה שהיא נרדמת, בדק שהיא ישנה, קם בשקט בשקט, הלך לבית המרזח, שתה, השתכר, חזר הביתה, נכנס למטבח – טראח, נפל, כלי זכוכית התנפץ, כולו פצוע. אמר: טוב, אני אגיד לאשתי שהחלקתי, נפלתי. הלך למקלחת, שם פלסטרים ועלה למיטה לישון. בבוקר אשתו אומרת לו: קום, קום, שיכור, קום. הוא אומר לה: מה שיכור? זו ההערכה שלך על שאתמול לא שתיתי וחזרתי נקי? היא אומרת לו: בוא, בוא, אני אראה לך. לקחה אותו למקלחת, ואומרת לו, אתה רואה את כל הפלסטרים? שמת אותם על המראה במקום לשים אותם על הפרצוף.
זו הממשלה הזו – חבורה של שיכורים שבמקום להביט בעצמם בראי ולראות את הנזקים שלהם, לראות את המחדלים, את האסונות, את הכישלונות, הם מסתירים את המציאות מעצמם, הם מכסים את המראה בפלסטרים. המדינה מדממת, המדינה קורסת, והם כמו חבורת שיכורים מכסים בפלסטרים את המראה כדי לא לראות את המחדלים והכישלונות שלהם.
הוא יודע והוא מסכים.
תראה, דודי למד בתיכון, בבית ספר, ששם למדו הרבה תנ"ך.
אבל אני שמח שהפנמת את הפסוק. זה שאתה מתלהב שלמדת משהו זה סימן שהפסוק התאים כמו כפפה ליד לכל הדברים שאמרתי קודם. זו בדיוק הממשלה.
אני יודע – – –
אני הדור הבא, כן.
מה שקורה היום באוניברסיטאות זה בושה וחרפה.
הוא ייתן, הוא ייתן. אגב, כל זה שתי דקות בגלל הדיבור שלך. כל זה חוזר אליי.
בקיצור, אני רוצה לסכם את העניין הזה ומקווה ומייחל שבקרוב בקרוב – כי אני רואה כאן חברי כנסת – רואים את התהפוכות ואת התמורות שקורות בלשכת הנוכל. אנשים לא מצליחים להחזיק מעמד, לא מקבלים את שינוי הדעות של ראש הממשלה הזה ואת החתירה לשמאל הקיצוני, ומתחילים כולם להבין שכדאי להם לברוח החוצה, לברוח מהספינה לפני שהיא תטבע. "נפלה לא תוסיף קום", בעזרת השם.
אני רוצה לדבר על חוק ממדים ללימודים. אחרי שנפל להם היום חוק הדגל האנטי-דמוקרטי של גדעון סער של הגבלת כהונה, הממשלה התחילה להתרסק, הם הבינו שהם לא יכולים להעביר חוקים אנטי-דמוקרטיים. הם לא יכולים לסתום פיות, לא יכולים להגביל כהונה, כי העם הוא הריבון, ואין להם רוב לעשות את המהלכים המסוכנים האלה. פתאום נזכרו בחיילים, נזכרו בלוחמים, נזכרו בעצמאים, נזכרו באזרחי ישראל. אני רוצה לתת כמה עובדות על הסיפור הזה של ממדים ללימודים. קודם כול, יש תקצוב לתוכנית הזו. החוק לא חוק תקציבי, כי התקציב כבר עבר ושוריין בתקציב המדינה. זאת אומרת, יבגני, גם בלי חוק, בהחלטת ממשלה פשוטה מאוד, מרימים אצבע בהחלטת ממשלה והחיילים מקבלים. זה שוריין בתקציב. לא חייבים חוק כדי שגוף ביצוע יוציא כסף על פרויקטים שהוא צריך.
לא רק זה, יתרה מזו, החיילים היו אמורים לקבל כבר ב-9 במאי את הפעימה הראשונה של המלגה, אבל מה אתם הבנתם? אפשר לעשות סיבוב על חשבון הלוחמים, כדי לעשות סיבוב על האופוזיציה, ולהראות שהם כביכול מתנגדים לממדים ללימודים. יושב-ראש ועדת חוץ וביטחון עומד כאן ומשקר במצח נחושה, מסכן את לוחמי צה"ל עם עוזרת מוסלמית תומכת טרור, שיושבת בוועדת חוץ וביטחון, ומרמה את כולם כאילו החיילים לא יכולים לקבל את המלגה. זה שוריין בתקציב המדינה, אדוני יושב-ראש ועדת חוץ וביטחון. לא צריכים את החוק הזה בשביל להעביר את הכסף הזה.
אל תפריע לי, אני לא הפרעתי לך. המלגה הייתה צריכה להיכנס – – –
תבקש הודעה אישית, אם אתה רוצה להגיב לי. אל תפריע לי. המלגה הייתה צריכה להיכנס כבר ב-9 במאי – – –
צה"ל התחייב בפני הלוחמים שהכסף הזה יעבור. זו התחייבות מוסדית של מדינה כלפי אזרחים, והם יקבלו את זה אם תרצה הקואליציה ואם לא תרצה. הם יקבלו את מה שמגיע להם.
הדבר השלישי הוא שציר הזמן היום, החוק שלנו, התיקון שלנו לחוק ל-100%, עולה קודם. אתם הולכים להצביע נגד הלוחמים, נגד התיקון שלנו של 100%, אלא אם כן תחליטו להצביע בעד. ובואו אני אגלה לכם משהו, יבגני, אנחנו הולכים להצביע בעד – אתה שומע, דודי?
אנחנו הולכים להצביע היום על שלושת הסעיפים הראשונים בחוק בעד. סעיף 1, סעיף 2, סעיף 3 – אנחנו נצביע בעדם. ההסתייגות שלנו להעלות ל-100% היא על סעיף 4. נצביע בעד סעיפים 1, 2 ו-3. אם הם יפילו את סעיף 4 שלנו, אנחנו לא ניתן לחוק הזה לעבור, כי אנחנו לא סומכים עליכם שאתם תעלו את זה ל-100%.
אם הלוחמים חשובים לכם, תצביעו בעד תיקון הנוסח שלנו בסעיף 4. אנחנו נצביע בעד סעיף 1, סעיף 2, סעיף 3, בעד הלוחמים שלנו, ובעד סעיף 4 המתוקן, שנותן להם 100%, כי הם נתנו 100%, ומגיע להם 100%. ואתם, אם תצביעו בעד התיקון שלנו, החוק יעבור הלילה והכול יבוא על מקומו בשלום, אבל אם תתנגדו, אנחנו לא ניתן לכם להתנגד ללוחמים שלנו, אנחנו לא ניתן לכם להעביר חוק כזה כאן.
ביום רביעי יבוא חוק שלנו של 100%, כמו שדאגנו לאורך כל השנים לחיילים וללוחמים שלנו. אנחנו העלינו לראשונה את שכר החיילים ב-2014 וב-2015 ו-2016, ורק בגללנו העליתם השנה בסופו של דבר את השכר בעוד 50%. גם הפעם אנחנו לא ניתן לכם להתקמצן על הלוחמים שלנו. הם יקבלו את ה-100% שמגיע להם, ואתם בעזרת השם תלכו הביתה בקרוב.
1,852 מילים של שלמה קרעי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.