את יודעת, גברתי היושבת בראש – חכי, עכשיו אנחנו עושים סמול-טוק, עוד אל תפעילי את השעון.
אני עולה לדוכן ואני שואל את עצמי, מה אני אגיד? מה עוד אפשר להגיד? באמת, מה אפשר להגיד? את יודעת, עלייך אני לא מדבר, את במפלגה שלך, את מעוצמה יהודית, נכון?
המפלגה שלך זו מפלגה של כהניסטים. אתם מאמינים באידיאולוגיה שבעיניי היא פסיכית ופשיסטית, אבל בסדר, זו האמונה שלכם. לצערי הרב, יש לכם יותר מדי מנדטים. תמיד הייתם בשוליים, תמיד תהיו, ואני מקווה שגם לא תהיו בכנסות הבאות, ואני מקווה שיפסלו אתכם בגלל הדעות שלכם, אבל בסדר, כרגע אתם בפנים, בית המשפט אישר אתכם. ומה שבית המשפט מאשר – אני מוריד את הכובע, אם אני אוהב את זה ואם אני לא אוהב את זה, להבדיל מכם.
אבל כשאני שואל חברי כנסת אחרים כאן – שאני לא אגיד את השמות שלהם, אבל הם לא מעטים – כשאני מדבר איתם אחד על אחד, הם אומרים לי: תקשיב, זה טירוף מה שקורה פה. ירדנו מכל הערכים שלנו. אנחנו מוכרים את המדינה, ובשביל מה? בשביל עוד שבוע בכנסת? בשביל עוד איזשהו חוק שראש הממשלה – שכן, הוא מתנהג כמו ארגון פשע – רק בשביל זה? ואחד על אחד, כל אחד שאני עובר כאן, כמעט – לא מהפסיכים; לא מהעמית הלווים ולא מהאביחי בוארונים ולא מהמאי גולנים ולא, כמובן, מהבן גבירים וכל הפשיסטים האלה – אבל אנשים נורמליים. יש עוד כמה אנשים נורמליים.
אבל הם לא נורמליים בהתקרנפות שלהם; הם לא נורמליים בזה שהם נותנים יד לדבר הנורא הזה של הרס המדינה, טוטל; הרס טוטלי של המדינה מכל הערכים שלה. אנשים שוברים לפלסטינים חפים מפשע ביהודה ושומרון את העצמות רק בגלל שהם ערבים. הכול כאן מתפרק. שר המשפטים קורא לא לציית לבית המשפט העליון, ושר התקשורת – שאני לא יודע מאיפה הביאו אותו, אני לא מבין מה הקשר שלו לליכוד, היה צריך להיות במפלגה שלך – הוא מחזיק אחריו ואומר: אסור להישמע לבית המשפט העליון.
אבל יש גם אנשים נורמליים, ואני יודע מה הם חושבים. אז מה הפחד הזה? מה הפחד הזה? תצביעו עם המצפון שלכם. הרי אתם נגד חוק לימוד תורה – אגב גם המגזר שלכם נגד חוק לימוד תורה בחוק-יסוד. אתם נגד, אז למה אתם מצביעים בעד? אתם נגד חוק הכשרות, המגזר שלכם, כמו שהוא מופיע כאן.
הרי שני החתנים שלי מהמגזר שלכם, אני יודע שהם לא חושבים ככה. לא, אבל הם יצביעו. למה? מפחדים ממכונת הרעל; עוד שבוע בכיסא; אולי משהו ישתנה, לא יודע. מספרים לעצמם סיפורים, והמדינה? פקקט.
393 מילים של רם בן ברק. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.