אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, "הם באים מן ההרים, מן השפלה, מן המדבר / הם באים – שמות, פנים, עיניים – ומתייצבים אל המסדר". כך כתב חיים חפר ב"מסדר הנופלים". "אלה האחים שלי, אלה האחים" – האחים, האחיות, האימהות, האבות, הסבים הסבתות, הילדים והתינוקות, קורבנותיו של אותו יום נורא, אותה שבת ששינתה הכול. אני עומד כאן היום, מביט בכם, חבריי בחרי הכנסת, ושואל: האם אנחנו מסוגלים להסתכל למשפחות השכולות בעיניים? האם אנחנו מסוגלים לעמוד במסדר הזה ולומר להם את האמת?
הצעת החוק המונחת לפנינו פה היא לא פחות מאשר אחד מרגעי השפל שלנו כמדינה, כחברה, כתרבות, כהנהגה. אחריות איננה מילה גסה. היא השורש, היא הליבה, היא התכלית של מנהיג המבקש להוביל אנשים אחריו. כך אני מחנך את ילדיי, ואני בטוח, אדוני היושב-ראש, שכך גם אתה מחנך את ילדיך.
אם אנחנו באמת רוצים לחקור את האסון, אם אנחנו באמת רוצים להפיק לקחים ולמנוע את האסון הבא, יש רק דרך אחת – הדרך שקבע החוק, הדרך שקבעה הכנסת, והיא ועדת חקירה ממלכתית. האם אינכם שומעים את הקולות? האם אינכם ערים לצמא האדיר של הציבור לוועדה שכזאת? האם ליבכם אדיש לתחינת המשפחות השכולות? מה שמציעה הצעת החוק הזו היא לא חקירה, היא טיוח. היא מבקשת להקים ועדה שחבריה ממונים על ידי מי שעומדים במוקד החקירה. זו אינה ועדה לאומית, זו ועדה פוליטית שמנסה לחפות על הכישלון, מנסה לחמוק מן האחריות.
הדמוקרטיה שלנו נחלשת, אבל המצפן המוסרי שלנו עדיין עומד איתן, מסמן לנו באופן ברור את הדרך הנכונה, האמיתית, הראויה. אפשר לקרוא לזה "חוק ועדה לאומית" או כל שם מכובס אחר. אפשר, לצערי, גם להכפיש את נשיא בית המשפט העליון ולעשות לו דה-לגיטימציה. אפשר לגייס רוב פוליטי וציני שיצביע בעד החוק ונגד משפחות השכול. אך יש דבר אחד שלא תצליחו לעשות: לא תוכלו לעולם לחמוק מן האחריות. לא תוכלו לעולם להפקיר את האמת. כי האחים והאחיות שלנו, של כולנו – הורים וילדים, אלה במסדר הנופלים – ימשיכו לצעוד, ימשיכו להתייצב, עד שנוכל להגיד להם ביושר: עשינו הכול כדי שהאמת תצא לאור. תודה רבה.
תודה רבה.
321 מילים של עוז חיים. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.