כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, האמת היא שקשה לי למצוא את המילים כשאני רואה את הצעת החוק. חבל שחבר הכנסת המציע לא נמצא, בטח ב-7 באוקטובר היה בביתו הבטוח בחיפה, בעוד שאני הייתי בשדרות. באמת, אני חשה מופקרת שוב, אבל לא סתם מופקרת. מי ששכח, 7 באוקטובר הקיש אצלי בבית, הקיש אצל הבת שלי בקיבוץ כפר עזה והקיש בכל העוטף שלנו. וחברים, אני לא רוצה לומר לכם, ואני לא מאחלת לאף אחד שיחווה את רגעי האימה, הפחד. כשאני ראיתי את המחבלים עומדים ליד ביתי, אמרתי לבעלי: תספור עד ארבע. אחת, שתיים, שלוש, אנחנו מתים. כי זה מה שאנחנו רואים במצלמה, רואים את הנוראים האלה עומדים שם. רצה הגורל, רצה הקדוש ברוך הוא, הם בחרו רק לירות על הבית ולהמשיך.
ובאותם רגעי האימה אני מקבלת אלפי צילומים משדרות, הנרצחים ליד התחנה, אבי מגירא, גופות על גופות, והם אומרים לי: חברת הכנסת, תעזרי לנו. אני לא יכולתי לעזור, לא יכולתי לעזור לעצמי, אבל אני הייתי פחות מעניינת. לא יכולתי לעזור לבת שלי בקיבוץ כפר עזה, 500 מחבלים. הנכדים שלי 22 שעות ישבו מתחת למיטה, בוכים, מקבלים הודעות שחברים נחטפים, שנרצחים. יש קבוצות ווטסאפ בקיבוץ, יודעים הכול.
והלב נשבר, הלב נשבר. כי אני לא רוצה ועדת קישוט, אני לא רוצה שהחתול ישמור על השמנת, אני רוצה ועדה ממלכתית, חקירה. מותר לנו, מותר לנו לדעת את האמת. אתם יודעים מה? ויתרתי לכם על האשמה, ויתרתי לכם על הכול. איך אני יכולה לדעת שכשהבת שלי חזרה לקיבוץ כפר עזה היא בטוחה עכשיו? איך אני יכולה לדעת שאנחנו בטוחים? עינינו הרואות, חמאס, ברוך השם, שיקם את עצמו בכל הלב. כבר יש לו כמות מחבלים יותר ממה שהייתה לפני כן.
אני כבר לא רוצה לדבר על איראן, מה שקורה. הפחד, הלב שלנו עדיין מדמם; מדמם על חברים, על חברים שנרצחו, שוטרים, חברים שלי. כי כשאני הייתי עורכת דין – אחד בכלל למד איתי עד י"ב – הייתי הולכת לתחנה הזו כי לפעמים הייתי צריכה אישורים מיוחדים. ייצגתי נוער בסיכון, הייתי צריכה לא פעם את העזרה של משטרת שדרות.
וכשאני עוברת היום, עשו גן גבורה – יופי, גן גבורה, נהדר, מה זה מרגיע אותנו. אתה רואה את הלבנים של התחנה - - - התחנה. אגב, זה היה גם סוג של ביטחון אצלי בשכונה, כי זה 100 מטר, ואמרתי: ואללה, אצלנו גנבים ופושעים לא יתקרבו. הפחד כבר לא גנבים, לא פושעים, לא כלום, הפחד הוא מחבלים. אם היום אני עדיין לא מסוגלת להסתובב בדשא הפרטי שלי, ואם הנכדה שלי מבקשת ללוות אותה לשירותים, זה ביזיון אחד גדול וצריכים להתבייש.
400 מילים של דבי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.