קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, הצעת החוק התמימה, לכאורה, של חברת הכנסת לימור סון הר מלך, שתעלה ביום רביעי, הקובעת זכות להפרדה מגדרית באקדמיה כדי לשלב את המגזר החרדי בלימודים וכדי לשלבם בהמשך בשוק העבודה, היא לא אחרת מאשר פתח לאירועים של אפליה במרחב הציבורי, בניגוד לחוק האוסר אפליה ובניגוד לזכות השוויון.
אם הצעת החוק הזאת תעבור, המשמעות תהיה ברורה: המוסדות האקדמיים במדינת ישראל יהפכו למוסדות הממסדים אפליה מגדרית באופן חוקי, וזו רק תחילת הדרך. על פי החלטת ממשלה משנת 2014, ממשלת ישראל הכירה בתופעת הדרת נשים מהמרחב הציבורי כתופעה חמורה המתאפיינת בהזזת נשים ובהטלת חסמים מטעמים מגדריים על נוכחותן של נשים, ולכן הממשלה דאז חייבה פעולות אקטיביות כדי למנוע את התופעה והחליטה החלטת ממשלה וחוקקה חוק האוסר אפליה. ולא ייאמן שהיום, בשנת 2024, במציאות שבחברה הישראלית יש כבר נשים גיבורות, משרתות כלוחמות, כטייסות בשדה הקרב, תוקפות באיראן, בזמן שנשים נלחמות על מקומן במוקדי קבלת החלטות, הממשלה הזאת מקדמת חוקים שידירו נשים מהמרחב הציבורי ויחזירו את מדינת ישראל לימי הביניים.
זה ברור שזה לא ייגמר באוניברסיטאות, ומהר מאוד נראה את זה בספסלים האחוריים באוטובוס, בספריות, בקופות חולים, על גדות המדרכה; פשוט נעביר נשים ללכת על מדרכה אחת וגברים על מדרכה אחרת – שוב, בתמימות, כי יש זכות לנשים להפרדה מגדרית, שבקצה מפלה נשים, את כל הנשים, ומדירה אותן מהמרחב הציבורי.
הצעת החוק היא מדרון חלקלק. היא לא רק מדרון חלקלק, היא המדרון עצמו. היא מבטלת בהינף יד חקיקה שנקנתה בייסורים בעקבות אירועי הדרת נשים לאורך שנים, ולכן החוק קבע במפורש שאפליה היא הדרה. במדינה דמוקרטית מתוקנת, במקום שהממשלה תילחם באפליה כנגד נשים, היא מחוקקת חוקים שמעגנים את האפליה, גיבוי חוקי לכל מי שמדיר נשים. עכשיו נכניס את זה לתוך חוק ממוסד וניתן guarantee לכל מי שיגיד לאישה לעבור לספסל האחורי של האוטובוס, כי אפשר.
אדוני, משפט אחרון. אני רוצה להזכיר לכל הליברלים מהליכוד את דבריו של ז'בוטינסקי. ז'בוטינסקי כבר בשנת 1929 אמר לחבריו בוועד העיר – –
אדוני, רק דבריו של ז'בוטינסקי. – – "בכל ליבי הייתי רוצה להשתתף בהוצאות ועד העיר, אבל עד שלא יהיה מקום וחלק – – – לנשים בעסקי העדה, שמי לא יימצא ברשימת משלמי המיסים של מוסדכם". קחו דוגמה מז'בוטינסקי.
345 מילים של שרון ניר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.