קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חברות וחברי כנסת נכבדים – – –
מאה אחוז. אדוני היושב-ראש, חברות וחברי כנסת נכבדים, אני רוצה לדבר על תופעה, טלי, ובואו נוריד רגע את הצעקות. נמשיך אחרי זה – – –
לא, כולנו. חנוך, אני מבקש ממך, אתה אף פעם לא עומד כאן, ואני צורח. היה מיותר מה שעשית. אתה יודע, גם כקולגות. שנינו יושבי-ראש הכנסת, שלפעמים מתקשים לנהל, צריכים לפחות להבין את זה, זהו. גם אם זה מתוך כאב. אני לא מטיל ספק שכל אחד מאיתנו כואב את הצד שלו.
אבל אני רוצה לדבר על תופעה. אתמול הייתי בגוש שגב אצל דני עברי, ראש המועצה, ואני רוצה להעלות כאן תופעה שאנחנו לא כל כך מתייחסים אליה אבל היא בוערת. אני מראש מסייג, מקדים ואומר: אין בליבי ולו דבר וחצי דבר על הסדרה של יישובים ערביים. כשהייתי השר לפיתוח הרשות הבדואית נחשדתי על ידי כמה אנשי ימין קיצוניים שאני התפשרתי, אבל היה חשוב לי לבנות בכפרים מרפאות, כבישים, בתי ספר ולעשות הסדרה. לצערי הגדול, הרבה מאוד אנשים ראו בזה כאילו אני בא לקראתם, והיום אנחנו קוטפים את הפירות של ההסדרה הזאת.
אבל, טלי, אתמול הייתי ביובלים – תקשיבו טוב, תקשיבו טוב: ביישובים ביובלים צעיר שרוצה לבוא לנגב – אתם זוכרים את מסמך קניג בשנות השבעים?
כן, כן, אתה זוכר את זה. צעיר שרוצה לבוא לבנות על חצי דונם ביישוב, אם הוא בא לנהלל, זה 3 מיליון שקל. בכפר הסמוך, תקשיבו, זה 300,000 שקלים. אז אנחנו כולנו יודעים, אבל לא עשינו עם זה כלום. זאת אחת התופעות הקשות ביותר, הספסרות בקרקעות של מינהל מקרקעי ישראל. זה דבר שאסור לו שימשיך להתקיים, וזה כולנו, אין קואליציה–אופוזיציה.
אני שמח שבכפרים הערביים נותנים ב-300,000 שקל, אבל אני עצוב שבכפר סמוך, במרחק של 500 מטר, זה קופץ פי חמישה. אחרי זה אנחנו מתפלאים. זה משגע.
אתה שומע את ראש המועצה דני עברי, אתה שומע את ראש מועצת כפר ורדים, אתה שומע את האנשים אומרים לך: אין לנו יותר התפתחות של חבר'ה צעירים, אף אחד לא יכול לבוא ולשלם 1.5 מיליון שקל על קרקע. מה זה, אם לא ספסרות? והמנהל מתנהג כאילו הוא אדון המדינה הזאת. פונים אליו שרים, פונים אליו חברי הכנסת, פונים אליו ראשי הערים, והוא בשלו: אני מחליט, כך זה יהיה.
אנחנו צריכים לזעוק כולנו בקול אחד. מי שרוצה להתיישב בצפון ובנגב, אי-אפשר להטיל עליו מחירים כאלה, כי הם לא יבואו. אין שום סיבה שזה יהיה כך. תודה.
382 מילים של מאיר כהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.