קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
מכובדי היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אנחנו בחברה הבדואית, במיוחד תושבי הכפרים הלא-מוכרים בנגב, מאז קום המדינה אנחנו חווים תוכניות רבות, ועדות למיניהן, איך לטפל בבדואים. זה התחיל בהקמת הסיירת הירוקה ובוועדת אלבק ב-1976. ניסו למקד את הבדואים ולהכניס אותם ביישובים קבועים. ואז הייתה הסיירת הירוקה מגיעה לאוהלים של האנשים, של האזרחים, הורסת את הבתים של הבדואים. מה אתם חושבים, שהם הרימו ידיים ועברו לכפרים או ליישובים? לא, הם נשארו באדמות שלהם. אחר כך, ב-1986, ועדת מרקוביץ' והקמת מינהלת הבדואים, וזה לא עזר למדינה לנשל מהקרקעות את האזרחים שלנו. אחר כך הגיע שרון, בתחילת שנות האלפיים, והכיר בכמה יישובים בשתי מועצות אזוריות, אל-קסום ונווה מדבר. גם היישובים האלה עד היום לא פותחו. אין תשתיות, אין חשמל, ובחלק מהם גם אין מים, העיקר לנסות על גבם של הבדואים. אחר כך הגיעה ועדת גולדברג. כמובן, הציעו כל מיני הצעות, לא התייעצו עם המנהיגות הנבחרת של החברה הבדואית, וראינו את התוצאות. עם גולדברג גם הקימו את יחידת יואב ומינהלת דרום, היה גם ניסיון להגיע למתווה מסוים, אבל הוא לא צלח. אחר כך הגיעו תוכנית פראוור וועדת סקופ, והתוכנית למגורים זמניים, ועדכון חוק קמיניץ, ותוכנית המיקודים של שיקלי, והיום תוכנית הקרוואנים והטיוטה לחוק ריפמן.
תגידו לי, אנחנו מעבדה של ניסיונות? ככה הממשלה מתייחסת לאזרחים הבדואים בנגב? הגיע הזמן שתפסיקו את המשחקים האלה, תכירו בקרקעות של הבדואים, ותכירו גם בכפרים הלא-מוכרים בנגב. תודה.
217 מילים של ואליד אלהואשלה. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.