קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, עוד מושב, מושב החורף, ו-101 חטופות וחטופים עדיין בשבי בעזה, 395 ימים. בתחילת כל דיון בוועדות שלנו אנחנו שומעים את זעקתן של המשפחות, משפחות החטופים, הקרובים שלהם, החברים. והזעקה שלהם כל כך כואבת ומהדהדת, פשוט מרסקת את הלב. אי-אפשר לחשוב על משהו אחר. כמה שאנחנו מעלים נושאים חשובים, חשובים למשק, לחברה, לאנשים, לרשויות, לעסקים – אבל רק לחשוב על החשש, והמחשבות מה עובר בליבם של ההורים שחוששים לילדים שלהם שעדיין נמצאים בשבי. ואני רק חושבת על מה חושבים ההורים שהבנות שלהם נמצאות בשבי, והחשש אמיתי שהן יכולות לחזור הביתה בהיריון, זה מצמרר ומבעית בצורה נוראית.
הסרטים הצהובים שאנחנו שמים ומפזרים בכל המשכן ושמים על הבגדים – מה שלא נעשה, התחושה שאנחנו לא עושים מספיק ממשיכה ללוות אותנו. חייבים להגדיר את זה באופן ברור וחד-משמעי: אין דבר דחוף יותר וחשוב יותר מלהחזיר את החטופים הביתה, עכשיו. פשוט אין דבר אחר, זה הכי חשוב. שום חיסול, מוצלח ככל שיהיה, לא יעשה את זה; אף חוק מנותק שמקדם את ההשתמטות ההמונית לא יעשה את זה; אף תקציב מופקר שיעבור פה בקומבינות לא יעשה את זה.
אנחנו כבר מתקרבים ל-400 ימים למלחמה, ושום דבר לא מתקדם. תוכנית יציאה מהמצב או אסטרטגיה ליום שאחרי המלחמה – אין. סיסמאות ריקות כמו "הניצחון המוחלט", "מלחמת התקומה" – בשפע. ניהול בעצלתיים, האונייה מלאה במים וכולם שותים לחיים וטובעים זה לצד זה.
לעם ישראל מגיעות תשובות, רבותיי. איך זה שהחטופים מופקרים כל כך הרבה זמן והם עדיין שם? איך זה שהיישובים בצפון ובדרום ובגבולות שלנו הופקרו? החברה שלנו, המדינה היקרה שלנו, לא תוכל להשתקם אם לא נחזיר את כל החטופות והחטופים הביתה, בלי גרירת רגליים, בלי כאילו, בלי יעני. התפקיד שלנו עכשיו הוא לאפשר ל-101 המשפחות שחייהן נעצרו לפני יותר משנה, אי שם ב-7 באוקטובר 2023, לקבל שוב את יקיריהן וחייהן בחזרה. זוהי חובתם של כל נבחרי הציבור באי המשכן הזה, לעשות כל מה שאפשר על מנת לקדם עסקת חטופים, שתציל חיים רבים ואת החברה הישראלית כולה.
314 מילים של טטיאנה מזרסקי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.