קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, כבוד השר, כנסת נכבדה, 395 ימים, 101 חטופים וחטופות נמצאים בשבי החמאס. אני עומדת כאן היום בדחיפות ותחושת שליחות עצומה, כשאני נושאת בליבי כאב, את הכאב של משפחות החטופים והחטופות, שנבלו ונובלות מול עינינו יום אחר יום. המשפחות האלה, עם כל התקווה שלהן, עם כל הכוח שהן מנסות לשאוב, קמלות מכאב, מחוסר ודאות, מחכות לרגע שבו יקיריהן ישובו הביתה. בכל יום אני מתפללת להגיע לכנסת ולראות שינוי, לראות שבית המחוקקים הזה, הממשלה, קיבלו החלטה גורלית שהשיבה את יקיריהם. אני מתפללת ליום שבו כבר לא אראה את פניהם הכואבות של המשפחות האלה במסדרונות, לא מפני שהן אינן קיימות או שאינן עוד, אלא משום שיקיריהם סוף-סוף שבו הביתה, שבו לאדמת מדינת ישראל וחולצו מידי מפלצות החמאס.
אנו עומדים בנקודת זמן שבה לא נוכל להרשות לעצמנו להתעכב. הזמן הוא אויבנו, וכל דקה שחולפת גובה מחיר יקר, מחיר נפשי עצום מהמשפחות ומאותם חטופים וחטופות שממתינים בכמיהה לרגע שבו ישובו לבתיהם. יש לנו את הכוח, יש לנו את היכולת ויש לנו חובה מוסרית שאין להמתין איתה.
אני פונה אליך, אדוני ראש הממשלה, ולכולנו כאן: די עם ההססנות. יש בידינו את כל האמצעים הדרושים לפעול כדי לחלץ את יקירינו מהשבי, גם אם במחיר כבד, גם אם המשמעות היא עצירת הלחימה בעזה לזמן מה. נדרשת החלטה ברורה ונחושה, שאינה מתפשרת ואינה ממתינה.
כנסת נכבדה, הבה נעמוד יחד מאחורי המשפחות האלה, נחזק אותן, נפעל בכל הכוח עד שיבוא היום שבו לא יהיה צורך עוד לראות את פניהם בכאב ובזעקה במסדרונות כנסת ישראל. תודה רבה. אמן שנראה אותם בקרוב.
242 מילים של דבי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.