קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני יושב-ראש הישיבה, חבריי חברי הכנסת, רבותי השרים, ראשית, אולי בהמשך לדברים של קודמי, אני רוצה להתייחס במשהו לגבי סוגיית הרוב, רק חבל – אתה יודע, מדובר בקריאה הראשונה בחוק מאוד מאוד משמעותי, ונהוג שהמציע יושב באולם, גם אם זה אומר שהוא צריך לשבת פה שעה וחצי ולשמוע את חברי הכנסת. נהוג שהמציע יושב באולם, כדי לשמוע ולקבל את ההערות האלה בקריאה הראשונה. חבל, הוא ישב הרבה מאוד בוועדה, ואני יודע שהחוק הזה חשוב לו. מן הראוי היה, שהמציע יישב פה.
לעניין עצמו, אני רוצה לשאול אותך: כשמדברים על "העם אמר את דברו" ועל הכרעה, אם מחר יבואו 64 חברי הכנסת של הקואליציה ויגידו שבמקום שיהיו בחירות כל ארבע שנים יהיו כל 20 שנה או כל עשר שנים, כלומר הפעם הבאה שיהיו בחירות היא בעוד עשר שנים – סביר בעיניך?
לא, לא. אני לא מפחיד. אני לא מפחיד. אני שואל: היה ותעלה ויהיו פה 64 חברי כנסת – לא עכשיו, בכנסת הבאה, בסדר? – שיגידו: בואו נאריך את כהונתנו בעוד ארבע שנים – סביר בעיניך?
לא, אתה לא עונה. אני שואל עוד פעם שאלה. אני רואה את ההצעות שאתם מעלים. הרבה מהן הזויות מאוד.
אני שואל לגבי ההצעה הזאת – לא בכנסת הזאת, חבר הכנסת כץ, אלא בכנסת הבאה: יהיו 64 חברי כנסת מצד אחר, בסדר? שיגידו שצריך להאריך את כהונת הכנסת מארבע שנים לשמונה שנים. האם הדבר הזה מקובל בעיניך?
אני עכשיו מאוד מאוד מוטרד. אם זה מקובל בעיניך – סימן שנגמרה הדמוקרטיה; כי אם עכשיו יבואו 64 חברי כנסת ויאריכו את כהונת הכנסת עד אין קץ, אז ברור לחלוטין שזו לא דמוקרטיה.
רגע, רגע. אני לא העליתי את ההצעה הזאת. בינתיים, מי שמדבר על הארכת הכהונה, אלה אתם. אני מדבר על זה שבסופו של יום יש גבולות לכוח.
אם אנחנו מסכימים שיש גבולות לכוח, אפשר להתווכח איפה הגבולות לכוח. בעיניכם, אין גבולות לכוח.
אם אתה אומר שברגע ש-61 חברי כנסת חוקקו משהו, זה ואין בלתו, אז אתה אומר: חברים, אין גבולות לכוח. פה צריך להחליט מהם הגבולות לכוח. אז, אם יש לנו הסכמה כזו, אז בוודאי שכבר אנחנו נמצאים בדיון אחר; אבל זה לא הדיון שאתם מנהלים על הדיון הזה.
עכשיו לעניין הצעת החוק שהגיש חבר הכנסת בן גביר, אני חושב שבהחלט נושא המשילות ונושא הביטחון האישי הם מהנושאים החשובים ביותר שהכנסת הזאת צריכה לעסוק בהם וגם הממשלה שתקום, אבל לעניין הצעת החוק הזו, מן הראוי היה – אחד הדברים המשמעותיים הוא לייצר הצעת חוק שמאפשרת באמת להילחם בפשיעה ולא שהופכים את המשטרה לאיזשהו משהו שכפוף לאג'נדה פוליטית כזו או אחרת. המשטרה צריכה להיות כפופה לחוק.
לעניין איך נלחמים – אם הייתם באים עם הצעת חוק, שנותנת סמכויות לרשויות המקומיות, שמאפשרת לפקחים ברשויות המקומיות להיות חלק מאוכפי החוק בסדר הציבורי – לא בחקירות ולא בנושאים אחרים, אבל בוודאי בסדר הציבורי – ומשחררת את כוחות המשטרה לדברים נוספים, בהחלט היה אפשר לבוא ולנהל דיון שהוא דיון אמיתי. אבל אם אתה חושב שתפתור את כל הבעיות של מערכת אכיפת החוק הישראלית ושל הביטחון האישי, בזה שחבר הכנסת בן גביר יוכל להגיד למשטרה את מי לחקור ואת מי לא לחקור, אז ברור לחלוטין שכנראה לא האג'נדה של לתגבר ולטפל בבעיה של הביטחון האישי עומדת לנגד עיניכם, אלא בעיה אחרת: להחליט במי לטפל או במי לא לטפל.
אני חייב להגיד שבניגוד לאיך שאתם כיהנתם בכנסת הקודמת, לפחות מבחינתנו, ככל שתהיינה הצעות שהן טובות, ראויות ונכונות – אנחנו, מבחינתנו, רואים את העבודה באופוזיציה ככזו שיודעת לטייב ולהוסיף, ולא ככזו שבאה רק להתנגח - -
- - אבל הצעת החוק שמונחת בפנינו היא כזו שאין שום סיכוי ולא נכון להעביר אותה, ומשנה את הסדר שלא על מנת באמת לייצר את הפתרון לבעיה, שצריך לפתור אותה, בעיית הביטחון האישי.
593 מילים של עודד פורר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.