קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת וחברותיי חברות הכנסת, קמתי בבוקר – נעמה לזימי – עצבני. בדרך כלל אני קם רגוע. פתחתי את העיתון וראיתי כותרת שהטריפה אותי, פשוט הטריפה אותי: מכתב של הרבנים הבכירים של הציונות הדתית, ואני מצטט: לכוון את הבנות לשירות לאומי ולהעדיפו באופן מוחלט על הצבא.
כשאני קורא את המשפט הזה, שלא יהיו לכם ספקות, לאף אחד בבניין הזה ומחוץ לבניין הזה – מדובר על השקפת עולם של הנבחרים שלהם, של הציונות הדתית, שהולכים להיות חלק מהממשלה, ואחד מהם הולך להיות שר במשרד הביטחון – סמוטריץ'. זאת השקפת העולם שלהם. השקפת עולם שלפיה נשים לא צריכות להיות בצבא ההגנה לישראל. אני שואל אתכם: זה נורמלי?
למה יצא המשפט הזה, למה יצאה הכתבה, אדוני היושב-ראש? בגלל נתונים שקיבלו על הטרדות מיניות בצבא. אחת מכול ארבע בנות בצבא ההגנה לישראל, לפי הנתונים שהם העבירו, מוטרדת בצבא.
אז אני שואל אותך, גברתי השרה: זה הגיוני שהולכים עכשיו להוציא את הבנות מהצבא ולא לטפל במטרידים? אלה שמטרידים את הבנות שלנו; הפושעים העבריינים האלה. זו בעצם התוכנית שלהם, להוציא את הבנות שלנו מהצבא, ולהשאיר את המטרידים.
הדבר הזה כל כך מופרך וכל כך אבסורדי, שהדבר שהכי מפחיד אותי – ושוב אני חוזר על זה – שהאנשים האלה הולכים לשלוט בדברים האלה. הבנות שלי שעושות צבא, הבת שלי שש שנים בצבא, קצינה, סרן, מפקדת על 70 חיילים, היא לא טובה לצבא ההגנה לישראל? הבנות של יואל רזבוזוב שיתגייסו עוד מעט, הן לא טובות למדינת ישראל? רק הבנות של סמוטריץ'? הזיה.
אז אני רוצה להקריא לכם על חמש בנות גיבורות על מדים שהצילו חיים. חמש בנות שהצילו הרבה מאוד חיים במדינה: שוטרת צבאית, שסיכלה תשעה מטעני חבלה, בשם סמל נגסה תלה; צלמת צבאית, שהנשימה והצילה פעוטה בת שנה וחצי תוך כדי קרב, סמל גליה צוקר; חובשת שטיפלה בפצועים תחת אש, סגן אנסטסיה בגדלוב; לוחמת מקרקל, שנטרלה מחבל וקיבלה צל"ש מהרמטכ"ל, סמל ראשון ש'; פרמדיק ראשונה, שהזריקה את נוזל הפלסמה בתנאי שטח, סמל ראשון אלונה בובליל.
ואני אומר וחוזר: לא ניתן לסמוטריץ' ולחברים שלו לשלוט בבנות שלנו, בעתיד שלהן ובעתיד של צבא ההגנה לישראל.
משפט אחרון. ברכות למיקי פישמן, שהבת שלו משתחררת עכשיו אחרי שנתיים מאוד מאוד חשובות בצבא. הבנות שלנו ילכו לצבא, ישרתו איפה שהן רוצות, כמה שהן רוצות ויעשו הרבה טוב למדינת ישראל. תודה.
367 מילים של סימון דוידסון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.