תודה רבה. ביקשתי חצי שעה, והיום בבוקר קיבלנו כולנו תמונה של שלט ענק בבני ברק של הפרדה מגדרית ברחוב – זכות הבחירה להפריד במרחב הציבורי; זכות הבחירה לומר לאישה: זוזי, למדרכה הזאת, את אסורה במדרכה הזאת; זכות הבחירה, זכות הבחירה להעיף נשים למקום האחורי באוטובוס. זכות הבחירה שלהן, נכון? זכות הבחירה זה לומר לנשים שיש להן יום ספציפי שהן יכולות להגיע בו לחוף הים, ושיש להן יום ספציפי שמותר להן לבוא לפארק של רשות הטבע והגנים. זכות הבחירה. זכות הבחירה להדיר, להפלות, לדכא, ועוד לומר לנו: זה פמיניזם.
אז אני רוצה להביא לכאן משהו. אני אביא לכאן שירת נשים. היא עדיין לא אסורה, אתן יודעות? אבל שירת נשים שלי תהיה שונה בכנסת הזאת, בכאן. אני הבאתי שירים שכתבו נשים מפוארות ומדהימות - -
- - ואני אקריא אותם כאן.
את השיר הראשון אני רוצה להקדיש לבת שלי רונה אסתר. כן, הפרדה מגדרית והדרה מגדרית היא גרועה לכולם, לגברים ולנשים, אבל היא קודם כול, קודם כול, באה להצר צעדיהן של נשים. היא פוגעת בנו. אני אקח את הקטע הזה ואני אראה לבת שלי את אימא שלה במליאה בכנסת בשעה מאוחרת מקריאה עבורה שיר. אני מקריאה את זה עבורה כי הדבר הכי חשוב שאני יכולה להעניק לה כאימא זה את זכות הבחירה, את החופש להיות עצמאית ולדעת שהיא יכולה להגשים הכול, ושאני אעשה הכול כדי שאף אחד, אף אחד לא ישלול או יצר את צעדיהם של הילדים שלי, ובהם הבת שלי. אז רונה אסתר, השיר הזה לך, אהבה שלי, בתי הבכורה, שהפכה אותי לאימא.
"והגדת לבתך", מיה טבת דיין: "אינך צריכה לדעת כלום בשום שלב / לא מה תהיי כשתהיי גדולה / לא מה תהיי עכשיו, / לא אם הוא הגבר הנכון, / לא אם הוא יאהב או לא יאהב. / אינך צריכה לדעת מה ללבוש / לא מה לומר, / האם היום מכין נכון את המחר. / ואל תתבלבלי מכל מי שנראית לך בטוחה, / יודעת, מתוכננת או יותר שמחה. / את נצר לשושלת של נשים שלא ידעו, / אבל הרגישו בליבן גם כשכולם טעו, / שושלת של נשים חסרות ארגון וסדר ותוכנית / כאלה שבכל חניון תמיד איבדו את המכונית, / היי כמותן, אל תפחדי לכעוס או לאבד / ותני ללב שלך לומר / מתי הוא באמת רוקד, / היי לבד, היי ביחד, / תמיד את עם עצמך, / זכרי שאין מה להפסיד: קולך הוא מקומך, / תלדי שירים או ילדים ונודי בעולם, / האוהבים אותך לא ימשכו אף פעם / את אהבתם. / בתי, אינך צריכה לדעת כלום בשום שלב / כוחך טמון באהבה ויש לך לב זהב".
באמת, לרונה שלי יש לב זהב, הכי טוב בעולם.
תודה. היא באמת מדהימה, מיה.
כשכתבתי השבוע על ההפרדה המגדרית ברחובות בבני ברק - - -
גולים.
הפרדה מגדרית בכנסת – הנשים כאן, והגברים כרגע ספציפית צועקים "יש" לגול. אבל בסדר, אני בטוחה שגם בן הזוג שלי שותף לזה ופחות צופה עכשיו בנאום, רואה כדורגל.
השיר הזה הוא שיר שנכתב אצלי כתגובה לפוסט שפרסמתי על ההפרדה המגדרית ברחובות בני ברק. זה כל כך מופרע, הפרדה מגדרית ברחובות – ופה מסבירים לנו שזה לגיטימי, מה שעושים כאן. אז את השיר הזה כתבה עדנה אפק, וקוראים לו "ושתקנו". אני מקדישה אותו לך, עדנה. תודה שכתבת אותו אצלי בפייסבוק. ממש התרשמתי, והוא נכנס לליבי. אז ככה – "ושתקנו":
"בהתחלה הושיבו את הבנות מאחור / ושתקנו / אחר כך ציוו עליהן / ללכת במדרכה שממול / ושתקנו / והלבישו אותן / שכבות על שכבות על שכבות / ואפילו בקיץ / גרביים אטומות, מזיעות / ושתקנו / ואחר כך הכו חיילת במדים / ואמרנו: לא נורא / אלה היו קיצוניים / ורק בבית שמש / וזה רק אמש / חד-פעמי / לא נורא / מקרה / קורה, קרה / ושתקנו / וזה רק קצת מן הקצת של הקצת / וכשהיה המשפט למשפח / והצדקה לצעקה / שתקנו / וכשירו בזקן ערבי / אמרנו: / הוא רק ערבי / לא נורא / קורה / קרה / ובכלל למה שם הוא היה? / וכשגפנים יצאו לעזרה / ופרחחי הגבעות / (אלה "הפרחים" שהן מייצרות) / היכו, והיכו בלי חמלה / שתקנו / ועכשיו? / גם עכשיו / האלם נמשך? / הלמות סיירות הצניעות / באוזנינו / והלמות סגירת רחובות / לפנינו / והלמות מדידת אורכן של שמלות / והלמות הלומה והולמת של אובדן כל התקוות / פועמות הרקות / האם גם הפעם נשתוק?"
תודה לך, עדנה.
השיר הזה שאני מקריאה הוא שיר של אישה שאני מאוד אוהבת, היא חברה – אסתי ביטון שושן, אישה חרדית, אבל היא קודם כול חברה, והיא פורצת דרך, אישה פמיניסטית, חרדית, נלחמת על זכויות ויודעת מה רעה ההדרה, מה רעה האפליה, מה רעה ההפרדה. היא גם הקימה את התנועה שקוראת לאפשר לנשים להיבחר במפלגות חרדיות. היא שם, היא יודעת, ואני איתה. הספר הזה שלה הוא ספר שירה מדהים. אני אקריא את השיר "מרים":
צעדנו ברבי עקיבא בנעליים שטוחות / שיער אסוף מהודק / שתרסיס ריחני קיבע בו חלומות נעורים / חלונות הראווה הביטו בנו ולמדו דבר או שניים / על צניעות שמעולם לא הספיקה / אבל אף אחד לא ידע / שכשהיא צוחקת / שלולית של דמעות מנקה לה את הפנים.
אסתי, את אחת ויחידה.
השיר הזה של עדי קיסר, מהספר שלה "דברי הימים" – הקראתי אותו ושילבתי אותו בתוך נאום הבכורה שלי בכנסת. עצוב לי שאני מקריאה אותו כאן שוב, לראשונה בנסיבות הללו. בנאום הבכורה הייתי כל כך בהתרגשות, אפילו במעין תמימות, והיום אנחנו אחרי ארבע שנות הפיכה, טבח 7 באוקטובר וחורבן פנימי מבית, ועכשיו אנחנו בחוק של הפרדה מגדרית באקדמיה. זה שיר קצר, אבל הוא תמיד קולע עבורנו. קוראים לו "דור הולך ודור בא": "אני / אישה / שהולכת בפחד בלילות, / ברחובות חשוכים שנקראים / על שם / גברים".
יש לעדי שירים מדהימים. אני חושבת שהשיר הקצר הזה הוא אחד הטובים שלה.
את השיר הזה אני קוראת, שירה של תהילה חכימי, מהספר "מחר נעבוד". ספר מדהים. קוראים לשיר הזה "נשים". "'אשתי שתחיה', / הם אומרים / ומעל דפי העיתון תדמם כותרת: / 'מבקשת הגט נרצחה בדקירות סכין / בשעה שבע נשמעה זעקה מן הבית', / בינתיים / בשיחת מסדרון / בפינת הקפה / בתוך בניינים / מלאים / בעלים / עמוסי פגישות ביומנים / אומרים / 'אני מאחר, אשתי תהרוג אותי' / הם לא יירצחו אף פעם / מול ילדיהם הרכים / עם סכין המטבח / המשמשת לבישולים".
מזעזע, אבל גם המציאות. זה גם ספר שירה שהקראתי ממנו כבר פה, של אסתר שקלים, "מה צריכה אישה לדעת". השיר הזה הוא "אילמות": "הם אמרו: 'עשרה קבין שיחה / ירדו לעולם / תשעה נטלו נשים' // אבל אנחנו / אילמות // אילמות / בדברי הימים / שכתבו / הם // אילמות / בבתי הדין / של מטה // אילמות / בבתי התפילה / לאלוקים חיים / לשכינה // ואנחנו עצמנו / נחפור את מתותינו / מקברי ההיסטוריה / וניתן להן / יד / ושם / ופה".
שירת נשים. שישה שירים של נשים אמיצות, מוכשרות, שכותבות במילים שלהן מציאות ועולם וחוויות חיים, וגם נבואה וגם תיקון, וליבי כואב על מה שקורה כאן בכנסת הזאת, בחוק הזה ובכלל. אז אני אדבר רגע על החוק, לפני שאני אמשיך עם יתר הדברים, ובסוף זה העניין.
ההפרדה המגדרית בתואר ראשון עברה לפני שהייתי בכנסת, שנים לפני שהייתי בכנסת. אני זוכרת שאז לא התנגדתי. המומחיות המדהימות שהזהירו צדקו. אנחנו ,מנגד, לא הבנו. הן צדקו. הן הבינו מה יבוא. אנחנו לא ראינו לאן זה ילך. האמת, שתקנו על הרבה דברים בשחיקת הדמוקרטיה. הרבה דברים קרו בדרך, ולא הבנו מה מכשיר כל דבר, לאן זה יבוא. אז הן צדקו, ואני מציינת כאן שתי נשים מדהימות, שגם ליוו את הוועדות, וספציפית גם ליוו אותי, ונתנו לי הרבה ידע בהקשר של החוק הזה; ידע שסייע לנו, לחברות הכנסת, פרלמנטרית – פרופ' יופי תירוש, פרופ' יפעת ביטון; נשים מפוארות בעיניי, חכמות, ידעניות, הכי מדויקות שיש, אבל גם עם הכי הרבה לב. ולצידן היו הרבה נשים נוספות בחברה האזרחית, מהאקדמיה ובכלל, שנפעמתי לראות אותן בוועדות פועלות, נלחמות, עושות מה שאפשר עבור אחיותיהן, עבור כולנו, עבור הבנות שלנו, עבור כל מי שצריכה את הפה ואת הקול ואת המעשה.
זה לא עזר לכנסת הזאת, אבל זה בהחלט חלק ממאבק שעוד נמשיך. החוק הזה לא ייכנס לתוקף, גם אם הוא יעבור קריאה שלישית. הוא חוק שאנחנו נדאג שיבוטל כשנחליף את הממשלה הרעה הזאת. אנחנו לא נהיה מדינת הלכה. ישראל היהודית והדמוקרטית תנצח מה שקורה כאן. אנחנו לא נהיה מדינת הלכה. אנחנו "יהודית ודמוקרטית". ככה ישראל נוסדה, מהמדינות הבודדות שנוסדו עם זכות הצבעה לנשים. אני תמיד אומרת את זה, ישראל נוסדה עם תשתית פמיניסטית. כבוד וגאווה, זאת המדינה שלנו. היא נוסדה עם זכות הצבעה לנשים, נוסדה עם שאיפה לשוויון, ואנחנו נגשים את השאיפה הזאת. אני אומרת את זה לכל אישה, אחות, ששומעת אותי עכשיו, ולכל מי ששומע. זה לא יום פשוט, אבל יהיה פה טוב יותר.
עכשיו, הצעת החוק הזאת, מעבר לזה שהיא מופרעת מעצם הרחבת ההפרדה וההדרה המגדרית, שכללה את עצמה תוך כדי מעשה לכך שהמוסדות יכולים להיות מופרדים כולם, זאת אומרת, הקמת מוסדות נפרדים – החוק הזה בעצם מאפשר הקמת מוסדות נפרדים. באיראן אין חוק כזה. זו לא זכות בחירה. אף אישה לא רוצה שיגידו לה שהיא לא יכולה לשבת בדשא בשעה הספציפית או ביום הספציפי. אין פה זכות בחירה. אף אישה לא רוצה שיגידו לה: גברתי, את לא יכולה לקנות קפה פה עכשיו בקפיטריה – זה לא היום שלך, זה לא השעות שלך, ועדת משמעת. אף אישה לא רוצה שיאסרו עליה להחליף ספר בספרייה בקמפוס בגלל שהיא הגיעה בשעה הלא-נכונה. אין פה זכות בחירה, יש פה הדרה מכוונת, ומה שקורה כאן זה הכשר למשהו שאנחנו לא מיגרנו בזמן. נשים נולדות לדעת. מהרגע שהן נולדו, שהן טמאות, אסורות, לא צנועות, הן צריכות להיות מורחקות מהעין, וגברים נולדים לדעת שנשים הן משהו שצריך להדיר ולהעיף מהמרחב, שהוא טמא, שהוא אסור, שהוא לא צנוע, שהוא בעיה, בעיה שצריך להרחיק. אנחנו לא בעיה. אנחנו לא בעיה שצריך להרחיק מהמרחב. אנחנו המרחב. אנחנו חלק מהמרחב, אנחנו שוות במרחב, אנחנו לא בעיה.
ואני אצלול רגע גם לתוכן, כי זה חשוב. טעינו לא רק בגלל שההפרדה המגדרית היא אסון, אלא בגלל שנוצרו מסלולים עם נחיתות אקדמית, שעוברים על אתיקה מקצועית וטיפולית מתוקף היותם מסלולים נפרדים. אז זליגת ההפרדה היא חלק מהבעיה. במוסדות שאינם מוגדרים כנפרדים, שהחוק נועד לחול רק על כיתות הלימוד, היעדר הגדרה ברורה עלול להוביל, וכבר ראינו שזה מוביל, להרחבת ההפרדה גם למעבדות, תרגולים ומרחבים ציבוריים; מה שאומר פגיעה בהכשרות מקצועיות, פגיעה במסלולים מקצועיים, פגיעה בהתמחויות, פגיעה בציבור. אנחנו ניפגע מטיפול לקוי. בפועל, כפי שכבר קרה בעבר, הפרדה מובילה לתנאים לא שוויוניים. גברים כמובן זוכים ליותר ימים בספרייה, לשטח החצר ולמיקום טוב יותר בכיתה, ואנחנו, כמו באוטובוס, נשלחות למאחור.
אז זה גם פוגע בחופש העיסוק של נשים באקדמיה. רוצים פה מרצות חרדיות פרופסוריות? גם אני. אבל ללא מנגנוני פיקוח, ההפרדה תוביל להדרה תעסוקתית מובנית של נשות סגל, חוקרות, מתרגלות ועוזרות הוראה, שלא יורשו ללמד או לעבוד במסלולים ומרחבים המיועדים לגברים.
בנוסח שעלה לדיון לקראת סוף מאי הושמטה במכוון ההפניה לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה. זה מכוון. זה לא טעות סופר. הסופר התכוון – הסופרת התכוונה להכניס כך את החוק לספר החוקים. זה מסיר את ההגנה מפני אפליה בקבלה לעבודה, ומכשיר הלכה למעשה אי-קבלת נשים לעבודה במסלולים אלו. כמו שציינתי, התרסקות האיכות האקדמית.
בניגוד להכשרה מקצועית בסיסית, תארים מתקדמים דורשים חשיפה למגוון דעות, זהויות ונקודות מבט. סביבת לימודים חד-ממדית תפגע אנושות בחשיבה הביקורתית ובאיכות ההכשרה. הנטל הלוגיסטי והתקציבי הכבד, כמובן גם הוא מדובר, ודיברנו עליו. אין שום מקור תקציבי לדבר הזה, אז או שהמוסד יידרש למעשה לשלש את מסלולי הלימוד שלו בתקצוב בהתאם, או שיהיו נזק וירידה ברמת ההוראה וצמצום קורסי בחירה, או שיורידו מסלולים מעורבים במכוון כדי להוריד מהנטל. כך או כך, רק בסעיף הזה יש פגיעה מאוד מאוד קשה באקדמיה.
לא גובשה הערכה תקציבית. דרשנו הערכה תקציבית, ניסינו – העיפו אותנו מהדיון, פגעו ביכולת שלנו לשאול שאלות. לא ענו תשובות מספקות, ואני אומרת את זה חד-משמעית. תוסיפו לזה את הסתרת הנתונים של המל"ג. כשאנחנו מדברים עם המל"ג הוא נותן תשובות חלקיות, לא שלמות, מהוססות, אבל בעצם יש לו כבר מחקר; מחקר שמראה חד-משמעית כמה המסלולים הללו לא טובים. ושר החינוך, תתפלאו, דחה את פרסום המחקר ואת הצגתו, ממש כמו עם מבחני המיצ"ב. מה שווים המחקרים, מה שווים הנתונים, מה שווה האמת, אם אי-אפשר לשלוט בה? קיש מיישם.
אבל מה שכן, יש לומר, המחקר הוכיח, שהאוכלוסייה החרדית עצמה מגיבה בחיוב רב ללמידה מעורבת. זה גם מה שאני מכירה בפעילות שלי בהקשרים של שילוב דור ראשון להשכלה גבוהה. היא רואה ערך רב ומקצועי – אגב, כמו שהמחקרים מראים, שגיוון ולמידה מעורבת הם חשובים לאקדמיה, למחקר, למצוינות אקדמית. המחקר הזה לא נדון בוועדה. דרשנו שיתפרסם ויתקיים דיון בנושא, אבל צבי סוכות, תתפלאו, סירב לעשות את זה. תוסיפו לזה גם שהדרג הבכיר באקדמיה מתנגד בצורה חד-משמעית. נפרד – לא שווה, לא שווה. ההפרדה הזאת היא פגיעה. היא פגיעה בנו, פגיעה ישירה.
ואני אומרת, החוק הזה – נדאג שהוא יימחק מספר החוקים. כמו שראוי, ישראל השוויונית הליברלית, היהודית והדמוקרטית, תנצח את מי שרוצים כאן מדינת הלכה מושחתת, לאומנית, קיצונית, מדירה ומפלה.
אני רוצה – עשיתי כאן. וואי, וואי, זה יותר מדי. זה פשוט הרבה. אתה תכף תבין למה זה הרבה. אני לקחתי את השנתיים האחרונות, וניסיתי למצוא, ומצאתי – אני בטוחה שפספסתי מלא – את כל האולטימטומים והאיומים של החרדים.
רק בשעתיים. כן, אתה צודק, נאור. יומן המשבר החרדי בממשלה השלושים-ושבע, ואני רק אומרת, ממאי 2024. כאילו, צמצמתי את הקורפוס, אוקיי? אז מאי 2024, גפני מאיים להתפטר מכל תפקידי דגל התורה – לא על ביטחון, לא על חטופים, ממש לא – על 600 מיליון שקל לתוספת שכר לרשתות החינוך שלו בזמן מלחמה. אוקטובר 2024, גולדקנופ מציב אולטימטום לנתניהו – אם אין חוק גיוס, אין תקציב, לא נאשר את תקציב המדינה לשנת 2025, עד שיהיה חוק פטור. 30 באוקטובר 2024, בלחצם, הקואליציה מסירה מסדר-היום את חוק לשכת עורכי הדין. גולדקנופ מסביר: כל עוד לא מקדמים חוק גיוס, אין סיבה להצביע על חוקים אחרים שלא קשורים למלחמה.
דצמבר 2024, הרב יצחק יוסף ממועצת חכמי התורה של ש"ס מנחה בחורי ישיבה: אם יגיע צו גיוס, תקרעו את זה, תזרקו בתוך האסלה ותורידו את המים. אף אחד בקואליציה לא קם. אין מה לומר, לאומיים עד הסוף. מחנה לאומי, מה יש לומר? מתקצבים מכספי ציבור לא רק מעודדי השתמטות, אלא ממש מחוללי השתמטות; דצמבר 2024 – זה ממשיך, גולדקנופ חוסם את חוק הרווחים הכלואים: אמרתי שלא נצביע בעד הצעת חוק הרווחים הכלואים בגלל חוק הגיוס. פברואר 2025, הרב יצחק יוסף, שוב: אם המדינה רוצה לגייס בחורי ישיבה, צריך לגזור יום תענית – תעשה יום תענית, בסדר. פברואר 2025, פינדרוס, יו"ר סיעת יהדות התורה: ללא חוק גיוס לא תהיה קואליציה, ממש. מרץ 2025, גולדקנופ וחברי הכנסת טסלר ורוט – טסלר, זה שעשה הסדר לאבא שלו, הפדופיל, כן? רק מזכירה – שולחים מכתב רשמי לנתניהו: נצביע נגד התקציב עד שיוסדר מעמד בני הישיבות; נקבע דד-ליין חדש, חג השבועות, אבל בסוף הם הצביעו בעד התקציב בכל זאת, כמו תמיד. שמעת, נאור? אני לא יודעת אם אתה זוכר – במרץ 2025 בסוף הם כן הצביעו בעד התקציב, רק רציתי, כאילו, לשים את זה ב-timeline, שתכיר.
2 ביוני 2025, המחיר של החרם: הכנסת משותקת, תקועות הצעות חוק, דמי לידה לעצמאיות, סיוע למשפחות נעדרים, פיתוח רמת הגולן, חובת החזקת מזרק להצלת חיים בכלי טיס וברכבות – זריקה שמצילה חיי ילדים נתקעה כי הם לא הצביעו. יש כאבי בטן אם דורשים שוויון בנטל. לא, יש כאבי בטן? אין. טעיתי. 4 ביוני 2025, הרבנים מורים לגפני: תעזוב את הקואליציה, תפעל לפרק את הכנסת. סולם האזהרות מטפס מ"לא נצביע" ועד כינוס מועצות הרבנים. כולם משקשקים. יוני 2025, ערב מלחמה, מלחמת איראן, הם מאיימים להצביע בעד פיזור הכנסת כי יו"ר ועדת החוץ והביטחון לא הציג נוסח פטור. יש פה, אתם שמים לב לאיזושהי רוטינה, ככה? כן? במשא ומתן מתן לילי הם מתרצים ומצביעים נגד הפיזור, למעט גולדקנופ, שהצביע עם האופוזיציה. יממה אחר כך תקפנו באיראן. טוב.
20 ביוני 2025 – אין, זה לא נגמר – המלחמה נגמרת, החרם חוזר מייד; לא נצביע עם הקואליציה עד שיקודם חוק הפטור. 7 ביולי 2025 – החרם משתק הכול, והממשלה מושכת את כל ההצעות, וביניהן הם חסמו את חוק בתי הדין הרבניים של גפני עצמו. אל תדאגו, החוק עבר בסוף, כמובן. 14–16 ביולי 2025 – הפרישה – הרבנים שולחים מכתב מפורש, פירשו שאם לא תונח טיוטה מיידית – יהדות התורה פורשת מהקואליציה ומהממשלה, אגודת ישראל אחריהם, וש"ס מהממשלה גם כן. תנו לי לספר לכם, הם לא בדיוק היו באופוזיציה. אוגוסט 2025, גולדקנופ בריאיון בהודעה גלויה: החזקנו לנתניהו את הממשלה. בבחירות הבאות החרדים ידאגו לחרדים. אני אומרת לך, גולדקנופ, תישאר עם נתניהו. אנחנו לא מעוניינים, לא מעוניינים, לא מעוניינים.
מושב החורף 2025: מכריזים שהם עדיין לא חלק מהקואליציה. הם ממשיכים בחרם. דצמבר 2025, מתקדמים בחוק, אז מפסיקים את החרם וחוזרים להצביע – חזרה קצרה מדי. 3 בינואר, בג"ץ מקפיא כספים למוסדות חרדיים, ומייד דגל התורה מחרימה את ההצבעות במליאה, מי ראה את זה מגיע? 4 בינואר 2026, אולטימטום חדש על תקציב 2026 – ש"ס לא תצביע על תקציב המדינה – זה כבר מצחיק אותי – בלי שחוק הגיוס עובר בקריאה שנייה ושלישית. פרודיה של עצמם, תודי. 6 בינואר 2026, גולדקנופ והוועדה רוצים לשים טלאי צהוב על לומדי תורה. בזעת. 7 בינואר 2026, הקואליציה מושכת שוב הצעות חוק בגלל החרם, אבל החוקים נגד מערכת המשפט דווקא כן עולים ומקבלים תמיכה של החרדים. מרץ 2026, במחטף לילי הקואליציה מעבירה מאות מיליוני למוסדות חרדיים בהצבעת הפתעה. דרעי הגיע במיוחד.
17 במאי, הקואליציה מחלקת מאות מיליונים למוסדות חרדיים, למשרד הדתות ולכותל, כדי לצנן את תמיכת החרדים בפיזור הכנסת. מאי 2026, הרב בלוי מכריז: תם עידן הגוש, נפרדים לשלום – לא ממש קרה. 27 במאי 2026, חוק המעונות עובר בטרומית, סמוטריץ' נמנע, דן אילוז מהליכוד מצביע נגד, קוראים לזה חוק עוקף גיוס.
כן? אבל תראי, כל כך הרבה איומים עוד יש. מה נעשה? אבל, לימור, הם לא הפסיקו לאיים, אני רוצה להקריא הכול. מה נעשה? היית מאמינה שיש איזה 40 איומים של החרדים ואולטימטומים? זה נראה לך תקין ושפוי? אני רק אומרת, לימור, בכל זאת, הדוקטורט לא נגמר. את חושבת אולי שהם סתם מאיימים?
אני רק רוצה לומר לחרדים, להנהגה החרדית פה, אם כבר, בסיום: אין לכם מה לאיים, אנחנו לא מעוניינים שתהיו איתנו בקואליציה.
תישארו איתם, תישארו עם המשתמטים. תישארו איתם. תודה רבה.
2,893 מילים של נעמה לזימי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.