לא, אני אומרת, יצאה קארמה, שאנחנו שתינו נשים מאמינות. כנראה השם רצה שלימור תשב כיושבת-ראש כשאני – את יודעת, יש לי ויכוחים אידיאולוגיים עמוקים עם לימור, אבל יש משהו אחד בחיים שלי: כשאומרים לימור ומירב – היא יודעת, זה השם של אחותי. אז כל החיים שלי אימא שלי הייתה אומרת לי: לימור ומירב.
אז עכשיו אני רוצה לדבר, באמת – אני לא אדבר לגופו של אדם, זה לא מעניין אותי. זה אף פעם לא עניין אותי. אני רוצה לדבר לגופו של עניין. אני חושבת שהנושא הזה של הפרדה מגדרית באקדמיה הוא חוק נורא, הוא חוק פסול, הוא חוק שבעצם הראשונות שישלמו את המחיר הן נשים. זה מאוד פשוט. לא יהיו, אגב, המסלולים האלה, אבל נגיד שבעולם המדומיין יהיה מסלול כזה. לא יהיה, הינה, אני אומרת לכם – אין לאוניברסיטאות את ה-Facilities היום לעשות שני מסלולים, בטח לא בבר-אילן, בטח לא בתל אביב, בטח לא בחיפה. אין. אוניברסיטה קטנה, עוגה קטנה – אין.
עכשיו, נגיד שבעולם המדומיין יהיה. תבוא האישה אל הרבי ותגיד לו: תראה, אני רוצה להמשיך ל-PhD, אני רוצה דוקטורט במדעי הרוח. היא תבוא אליו ותגיד לו: תשמע, יש מסלול מעורב, יש מסלול נפרד. מה יגיד לה הרבי? איפה תלמדי? בנפרד. אממה, כל בכירי האוניברסיטאות במדינת ישראל, כולם, אמרו להם: אם את תלכי למסלול הנפרד, אין לי מרצים, אין לי מעבדות. אין לי. יש לי רק למסלול אחד.
קריאה: - - -
לא לא לא, זה לא הפריע ללימור. תראי איך אני מדברת רק לגופו של עניין.
לא. זה לא הפריע, ממש לא. אנחנו נשלח אותה למסלול בנפרד, בלי Facilities, בלי תנאים, בלי מרצים – העיקר שתלמד בנפרד.
נמשיך. באו כל בכירי האוניברסיטאות בארץ ואמרו: אין לנו מספיק מרצים. המרצה, לצורך העניין, מספר אחת, מה שאת אומרת, היא לא תוכל ללמד גברים, כי איך נשלח אישה לחדר עם גברים? בכל זאת, זה לא מתאים. לא לא לא, לא מעניין. את תמצאי מרצה, אוקיי? או שתביאי מרצה גבר. אבל אין מרצה. אין. לא משנה, אנחנו נקים את המסלול בנפרד.
נמשיך. בא בג"ץ, בית המשפט העליון, ואמר: תואר ראשון אין בעיה, יש לי מספיק מרכזים, יש לי מספיק אוניברסיטאות, יש את הקמפוס החרדי בקריית אונו, יש את מרכז הלב, שהייתי בו, שהוא מקום מקסים. אבל אמרו במפורש: אין לנו קמפוסים לתואר שני. אין, לא קיימים, מה לעשות? גם היום תואר שני - - -
זה לא יהיה. מה שמדהים הוא שכשאני כתבתי – וליווית את החוק הזה כמעט שנתיים, יש לומר. שנתיים הצלחנו לדחוק אותו ולדחות אותו. כשליוויתי את החוק הזה, באמת אני אומרת, קראתי, הקשבתי לציבור, הקשבתי לפרופסורים, הקשבתי לאקדמיה. כי אמרתי אולי: בעצם למה לא? למה לא לתת לה? היא רוצה ללמוד, לא? מה, לא ניתן לה? אבל כשכל העולם אומר לך: את טועה, אולי תקשיבי לו. כשכל העולם מגיב לי – אנשים אומרים לי: מה, היא חושבת שהיא באיראן? לא, ממש לא, באיראן אין הפרדה מגדרית באקדמיה. איפה יש, אתם יודעים? אצל הטליבאן באפגניסטן. לשם אנחנו הולכים. וכל זה למה? מה עשו לך הנשים האלה שרוצות ללמוד? מה, בגלל שהמיליה שלך – הינה, אני מכירה - - -
את לא מפריעה לי. אני דור ראשון להשכלה גבוהה במשפחה שלי. ואללה, למרות שאני דור ראשון להשכלה גבוהה במשפחה שלי, זו לא חובה מנדטורית. לא. להתגייס לצבא, אגב, זה חובה; ללמוד תואר ראשון – לא.
- - הייתי בצבא חמש שנים, ואז הבחירה הייתה שלי, אני בחרתי. אני מודה, לא היה לי כסף ללמוד לתואר ראשון. לא היה לי כסף, אז הלכתי, עבדתי בשלוש עבודות. שלוש העבודות לא הספיקו לי, אז מימנתי את עצמי במלגה. כל הדברים האלה זה כי אני רציתי. לא, זו לא חובה, יכולתי באותה מידה כמו, לצורך העניין, חברים שלי וחברות שלי - - -
סליחה – בטח, כי זה היה חשוב לי. אבל 1. לא חשבתי שצריך לממן אותי, מימנתי את עצמי; 2. שנייה, היא תממן את עצמה, אין לי על זה ויכוח – לא חשבתי שכל עולם ההשכלה הגבוהה צריך להתיישר לפי מירב בן ארי, ממש לא. להפך, עולם ההשכלה הגבוהה הקשה עליי.
לא היה לי פסיכומטרי, אני מודה, לא הספקתי. חזרתי מאוסטרליה באוגוסט, לא היה לי ראש לפסיכומטרי. באתי לרייכמן עם חולצה של קנגורו, חזרתי מאוסטרליה, ואמרתי לו: אין לי פסיכומטרי, אבל יש לי בגרות טובה, והייתי חמש שנים בצבא – יש שם קריטריון של כוחות הביטחון. אז רייכמן קיבל אותי, הוא האמין בי. פרופ' רייכמן אמר לי: אני מאמין בך. סיימתי את התואר בהצטיינות יתרה, וגם הייתי יושבת-ראש אגודת הסטודנטים, האישה הראשונה של המקום הזה. מקום מאוד פריבילגי, לימור.
הינה, אני אומרת לך, לא ציפיתי מעולם ההשכלה הגבוהה שיתיישר, לא ציפיתי שיעשה לי מסלול נפרד, לא ציפיתי שיכיל אותי, אני הייתי צריכה להתמודד. העובדה שבחוק הזה את מבקשת מעולם ההשכלה הגבוהה – שצריך לומר ביושר שגם ככה אין לו תקציבים, ואת יודעת את זה, שגם ככה נשען על נדבנים, נדבנים, כי אין כסף. בכל פעם שבונים קמפוס, מה כתוב לכם בשער של הקמפוס? בעולם הזה את באה ומבקשת ממנו שיתיישר לפי העולם שלך. כאן אנחנו חלוקות, הינה, אני אומרת לך. אמרתי לך.
לא. אז תתפלאי, אישה דתייה קמה בבוקר והולכת לעבודה כמוך, במקום מעורב. ואישה דתייה קמה בבוקר וכרגע היא נוסעת באוטובוס איפה שהיא רוצה, אבל יש אוטובוסים שהיא גם נוסעת בהם מאחור.
וכרגע יש רחוב בבני ברק שהופרד לגברים ולנשים. זה המדרון החלקלק, מה שלומדים באקדמיה, וזו אותה אבן מתגלגלת. היום זה באקדמיה – מחר היא תלך להופעה ויגידו: כל הנשים בשורות האחרונות. כי הרי זו פריבילגיה, ההופעה, זו לא חובה.
תקשיבי, אם את נכנסת לקמפוס לב – לב, נכון? קמפוס חרדי – הוא מראש בא ואומר – יש את חוף הדתיים בתל אביב; אגב, החוף החביב עליי, יש לומר, כן, אני מודה. יש ים שהוא – את לא באה אליי ואת אומרת לי: מירב, החוף הזה, עכשיו תפצלי לי. לא. מראש הוא מפוצל. הקמפוס הזה הוא לא מפוצל. בחוק הזה את מפצלת אותו. ובחוק הזה – הינה, אני אומרת לך, תעזבי את הכול – את גוזרת - - -
שאלה מעולה, אני אענה לך. בתואר הראשון היום במדינת ישראל אנחנו כאקדמיה – אני לא באקדמיה היום, הייתי מרצה שנתיים. היום האקדמיה מסוגלת, כמו שאמרתי לך, במתקנים שלה, לדאוג לשני מסלולים. היא יכולה גם בשני קמפוסים – שנייה – היום - - -
היו"ר לימור סון הר מלך: היא לא הייתה בנויה לזה והיא עשתה את זה. באותו אופן היא תלמד לעשות את זה גם בתארים שניים.
יופי. אגיד לך משהו כזה: יש הבדל עצום – בתור אחת שעשתה תואר שני – בין תואר ראשון לתואר שני. הינה, אני אומרת לך. תואר ראשון – אני אגיד משהו בסוד – איך אמר לי אחד המרצים שלי? גם פרה קשורה לגדר יכולה לעשות. אני לא מזלזלת, אבל את יודעת, מחברות בחינה. תואר שני – תקשיבי לי טוב – זה עולם אחר לחלוטין. אגב, אני רוצה להגיד לך עוד משהו: לא בטוח שאם היית עושה תואר שני, היית מביאה את החוק הזה.
לא, עבדתי מאוד קשה. התואר השני הזה – הינה, אני אומרת לך – לא קשור בכלום לתואר הראשון, לא מבחינת המרצים, הפרופסורים הכי טובים שהיו לי – אין, זה לא דומה. עכשיו, אמרתי לך בעדינות על הפרה הקשורה לגדר, אבל תואר שני הוא עולם שונה לחלוטין. אני חושבת שאם היית עושה תואר שני, לא היית מביאה את החוק הזה.
אני חושבת שהיום במדינת ישראל – ובכך אני מסכמת – 1. מי שישלמו את המחיר של ההפרדה הם קודם כול נשים, כי נשים שהופרדו, לאורך כל החיים שילמו מחיר; דבר שני - - -
היו"ר לימור סון הר מלך: אוקיי? ואז הוא עזב והלך ללמוד, עשה תואר מחדש בתחום אחר, בתחום טיפולי, תואר ראשון, תואר שני והתמחות. הוא עשה את זה במסלול החרדי. דרך אגב, הוא הדתי-לאומי היחיד שהצליח להיכנס למקום הזה.
נו?
היו"ר לימור סון הר מלך: ואת חושבת שהרמה הייתה פחותה? ממש לא. ממש לא. זאת הייתה שלוחה של אוניברסיטת חיפה, אלה המרצים של אוניברסיטת חיפה.
אבל הינה, אני אומרת לך, תקשיבי – ואני חייבת לסיים, כי יש כאן דוברות ודוברים שהתכוננו לחוק הזה. אני חושבת שבחוק הזה – ובזה תני לי ממש רק משפט סיום שלי. אמרתי לך, היה לנו ויכוח ענייני פה, אידיאולוגי, ראוי. בסוף החוק הזה יעשה נזק קודם כול לנשים. ואני יודעת שקשה, ואני יודעת שאומרים: היא בוחרת. לא. לא. לא תהיה לה את האפשרות לבחור, כי ברגע שיהיה מסלול מעורב או מסלול נפרד, היא תלך לנפרד, והיא תקבל תנאים פחות טובים ומרצים פחות טובים.
ועוד לא דיברתי על מה יקרה כשיבוא המרצה הגבר, רחמנא ליצלן, וילמד את הנשים. יש לי תחושה שהמרצה מספר אחת בניהול, או מספר אחת במימון, או מספר אחת בשיווק, לא ייכנס לכיתה הזאת. תודה רבה.
תודה רבה. גברתי יושבת הראש, כנסת נכבדה, שוב אנחנו נפגשים על החוק. עוד חוק מיותר, עוד חוק שייפסל; עוד חוק שגם לא יוכיח את עצמו במציאות, כי אין היתכנות לעשות, אין מסלולים נפרדים.
אתה תצביע, ברור שאתה תצביע, אתה תעשה מה שאומרים לך, מה זה משנה מה אתה חושב? מה העמדה שלך? מה זה משנה? אמרו לך לבוא, תצביע. הי, לא להרים את הראש.
אבל אני חייבת, תראו, מי שפספס את נאומי הראשון, דיברתי רבות על החוק המיותר הזה; דיברתי על זה שזו אות מתה, דיברתי על זה שבאוניברסיטאות בכל הארץ אין אפשרות בכלל לעשות מסלול, שני מסלולים בתואר שני, אין. לימור רוצה, החיים חושבים אחרת. לימור רוצה שני מסלולים לתואר שני, או PhD, או מסלול לדוקטורט בנפרד, אבל החיים מטיחים בה ואומרים לה: אין. אין. אפילו אוניברסיטת בר-אילן, שהיא אוניברסיטה – בואו נאמר שיש בה הרבה סטודנטים וסטודנטיות דתיים – בא נשיא האוניברסיטה ואמר לה: אי-אפשר, אי-אפשר. אין מה לעשות. מי שעשה כאן תואר שני, נתתי דוגמה אותי – אין מה לעשות, המרצה מספר אחת באוניברסיטה למימון או לשיווק, אין מה לעשות, יש אחד כזה. אגב, לא משנה אם הוא יהיה גבר, אם הוא ילמד נשים, אם אישה תלמד גברים. את כל האירוע הזה סקרתי – את פספסת אותי, אבל אני אעדכן אותך, שהחוק הזה פשוט לא יקרה.
עכשיו, אני, לא שאכפת לי, כן? אבל כשקורה משהו, חשוב לומר – כיוון שגם יש פה נציגי עוצמה יהודית – שהיו לעוצמה יהודית דווקא חוקים שכן יכלה להיות להם משמעות. היו לעוצמה יהודית חוקים שעברו בשנייה-שלישית והיו מוכנים, אבל מה לעשות, היה שיח לא שיח, וכל החוקים הלכו לפח. מה טרגי בחוקים פרטיים בשנייה-שלישית? שאי-אפשר להעביר אותם. זהו, תם הטקס. ישב פוגל, עשה חוק, נכון? של הסתה: אל תגיד לי, אני אגיד לך. הלך לפח.
רגע, חכה. 2. אל תדאג – אחד, לא יהיה, כי הדמיונות של לימור מתנגשים עם הקרקע של המציאות. לא יהיה. היא מאוד רוצה תואר שני בנפרד – אה, ינון, באת. אתה יכול להקשיב לי. יש לי כוח, ברוך השם, טפו טפו.
באידיאולוגיה שלי אני מאוד בעד נשים. אני מאוד בעד נשים, נקודה. דתיות, חילוניות – הינה, אני אומרת לך, אין לי בעיה. יש לי בעיה שמפרידים אותן. פה יש בינינו ויכוח, נכון?
נא לשמור על השקט בהיכל. אוה, חילי, ברוך הבא. תודה רבה שבזכותך ממשלת התיקון והשינוי תגיע ל-61 פלוס, פלוס, פלוס. היה פשוט סקר: אתם הולכים ומתרסקים; אנחנו, ברוך השם – ישועת השם כהרף עין, חברים. אל תדאגו.
ינון נתן לי זמנים. אחד – לא יהיו מסלולים מעורב ונפרד. לא יקרה. והבטחה שנייה – לא יהיה דין רציפות על כל חוקי עוצמה יהודית, שהיום הלכו לפח הזבל של ההיסטוריה. אגב, לא נבכה על החוקים שלהם. נראה לי שזו הסכמה גורפת של האופוזיציה. תודה רבה. ניפגש שוב כמובן מחר. אני אבוא עם דגים, רק בשביל יוסי טייב.
2,554 מילים של מירב בן ארי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.
