תודה רבה. גברתי היושבת בראש, חבריי חברי הכנסת, הדיון הזה הוא הרבה יותר גדול ממסלולי לימוד לתארים מתקדמים ומהפרדה באקדמיה. הדיון הזה הוא עוד צעד בדרך לחזון של מדינת הלכה על מלא. הוא דיון על אופייה של מדינת ישראל, בואו נקרא לילד בשמו. מנסים למכור לנו את החוק הזה באמצעות מילים יפות כמו חופש בחירה ושילוב. מספרים לנו שמדובר בהצעת תמימה, שכל מטרתה לאפשר לציבור חרדי ללמוד לתארים מתקדמים ולהשתלב בשוק העבודה, ואנחנו כמובן בעד. אבל בפועל, הפרדה היא לא אחרת מאשר הדרת נשים. ותאמינו לי, יש לי בזה דוקטורט. לא במקרה חוקקה הכנסת כבר בשנת 2000 את חוק איסור הפליה במוצרים ובשירותים, בעקבות מקרים חוזרים ונשנים של אפליה כלפי נשים והבנה שעקרון השוויון מחייב הגדרה ברורה בחוק.
החוק שמובא היום לא רק מאפשר למוסדות אקדמיים לפתח מסלולים נפרדים לתואר שני ושלישי, הוא מייצר מובלעות באוניברסיטאות לגברים ולנשים. לא סתם הזדעקו כל ראשי האוניברסיטאות. קיבלנו מכתב לוועדה מכל ראשי האוניברסיטאות – אגב, גם ראשי האוניברסיטאות מאוניברסיטת אריאל בשומרון ומאוניברסיטת בר-אילן, שידוע שיש שם דתיים – שאומרים לנו: אנחנו לא יודעים מה לעשות עם החוק הזה, כי ברור לחלוטין שאי-אפשר לתחום את מסלול הלימוד רק לכיתת הלימוד. זה מתחיל בכיתת הלימוד, זה עובר למעבדה, זה עובר לקפטריה ועובר למדשאות, וזה עובר לספרייה ולכל מקום שבו מתרחש מסלול הלימוד.
החוק שמובא היום לא מאפשר למוסדות אקדמיים לפתוח מסלולים נפרדים לתואר שני ושלישי. הוא מייצר מובלעות. במקום להגן על זכויות נשים שנקנו שנים רבות – 100 שנה אנחנו עובדים פה על זכויות נשים – הממשלה הזאת מעניקה גיבוי למי שמבקש להדיר אותן, כי זה חוק הדרת נשים. ההפרדה בחוק מוגבלת לכאורה לכיתות הלימוד, אבל זה בתוך מוסדות שהם מוסדות משולבים. בפועל, ברור לנו שזה יגיע לספריות, למעבדות, לקפטריות, למסדרונות, למדשאות, לחצרות – לכל מקום באוניברסיטה. הממשלה הזאת מבקשת להקים עזרות נשים בכל רחבי האוניברסיטאות. ובסוף זה לא יהיה רק באוניברסיטאות, זה יהיה בכל מקום. יהיו פה עזרות נשים גם בכנסת ויהיו עזרות נשים בכל מקום, בכל מקום שאנחנו יכולים לחשוב עליו. תקשיבו לי, לא ייאמן שאנחנו במאה ה-21. זה פשוט לא ייאמן.
הפרקטיקות – אני אומרת לכם, אני מכירה את זה – הפרקטיקה זו פרשנות מורחבת. זו פרקטיקה ידועה ומוכרת. ברגע שיש חוק נורא תמים כדי לשמור על אנשים שצריך להפריד אותם, יתחילו לפרש את זה. ככה היה גם בצבא. יש פקודת השירות המשותף, ויש חיילים דתיים – צריך לשמור עליהם, אז מעבירים את הנשים. כמה צריך ללמד את זה שאין דבר כזה. אין דבר כזה. המרחב הציבורי הוא מרחב משותף. כבר אתמול, במשמרת שלכם, נשים בבני ברק התבקשו לצעוד במדרכות נפרדות מהגברים – מדרכה לנשים, מדרכה לגברים. לא בכדי זה קורה במשמרת של הממשלה הזאת.
הצעת החוק הזאת לא נעה על מדרון חלקלק, היא המדרון עצמו. היא מרחיבה את ההפרדה מתואר ראשון לתואר שני ושלישי, והיא יוצרת נורמה חדשה שלפיה הפרדה מגדרית היא כלי לגיטימי במדינה דמוקרטית. ובכן, לא כך הדבר. במדינת ישראל המרחב הציבורי הוא משותף – יש לי חדשות לכולם – כך היה, כך יישאר, ואיפה שאתם תעשו את זה אחרת, אנחנו נתקן. מי שחושב שזה ייגמר באוניברסיטאות פשוט עוצם את העיניים. מחר זה יהיה אוטובוסים – ואנחנו כבר מכירים מקומות שהאוטובוסים מופרדים, שאומרים לנשים: תעברו אחורנית.
בדיוק, תעברו אחורנית. כמובן, למה הן עוברות אחורנית? כדי לא לפגוע ברגשותיו של איזה מישהו.
הן לא, הן צריכות לשבת בסוף האוטובוס. אבל בקצה תמיד יש אישה ששוב ושוב צריכה לזוז הצידה ולוותר על זכותה לשהות במרחב הציבורי. איך נשמע דבר כזה שדווקא נשים תמיד נפגעות?
בשנת 2014 ממשלת ישראל קבעה כי הדרת נשים מהמרחב הציבורי היא תופעה חמורה המתאפיינת באפליית נשים ומחייבת פעולה אקטיבית. זה היה רק בשנת 2014. עכשיו הולכים אחורנית. במשמרת של הממשלה הזו, במקום לבער את תופעת אפליית הנשים, ממסדים אותה בחוק – עכשיו יש חוק של הדרת נשים; במקום לאכוף את עקרון השוויון, מבטלים אותו, מזיזים אותו החוצה, קובעים חוק שהוא אחרת.
העקרונות האלה לא נכתבו במקרה. הם עוגנו לאחר שנים של מאבק ובעקבות אירועים קשים של הדרת נשים. כמו שאמרתי, נשים נשלחו לחלק האחורי של האוטובוס; נשים הוסרו משלטי חוצות – עדיין, היום, משחיתים שלטי חוצות שיש עליהם פנים של נשים, וחולצות - - -
והפילו הצעת חוק. נשים שנמנעה מהן זכות להופיע בפני גברים ולעבוד ולהיות נוכחות במרחב הציבורי. לא ייאמן שבמדינה יהודית דמוקרטית, כאשר נשים לוחמות בעזה, בלבנון, טייסות, מנווטות ותוקפות באיראן, הממשלה מקדמת חוקים שמחזירים אותנו לימי הביניים ומציבים חסמים בפני נשים. פשוט הולכים לאחור. יש לנו נווטות וטייסות קרב באיראן, אבל פה נחוקק הדרה. נשים יכולות להגן על מדינת ישראל בגופן, לטוס אלפי קילומטרים הלוך ושוב לשטח האויב, אבל פה נצמצם אותן למובלעות. הן יכולות לקבל החלטות תחת אש, אבל פה נצמצם אותן למובלעות, נחוקק הדרה עבורן.
ובכן, איראן זה לא כאן. מדינת ישראל היא לא מדינת הלכה. האקדמיה הישראלית צריכה להישאר מקום של מחקר, מצוינות, חופש מחשבה, שוויון, פלורליזם. זה לא מקום שבו ממסדים הפרדה ומקימים עזרות נשים. ואני שואלת את כל הליברלים בליכוד שאו-טו-טו יגיעו להצביע - - -
בואי נזכיר להם, חברת הכנסת בן ארי, מה כתב ז'בוטינסקי בשנת 1929. הוא כתב לוועד העיר בירושלים: "בכל ליבי הייתי רוצה להשתתף בהוצאות ועד העיר, אבל עד שלא יהיה מקום וחלק גם לנשים בעסקי העדה, שמי לא יימצא ברשימת משלמי המיסים של מוסדכם". את זה ז'בוטינסקי הבין לפני כמעט 100 שנה, וכאן לוקחים אחורנית. כאן מתיימרים להיות ממשיכי דרכו של ז'בוטינסקי. הינה, כל ממשיכי דרכו של ז'בוטינסקי, הם נותנים - - -
בבקשה. אז אני רוצה להמשיך. אתם, שמבקשים להיות ממשיכי דרכו, נותנים יד לחוק שממסד הפרדה והדרה. זה לא חוק שילוב, זה חוק הדרה, והדרה היא אפליה. זה לא חוק נקודתי, לא לטעות, זה תקדים להדרת נשים מהמרחב הציבורי כולו. עלינו להתעקש על השילוב של הציבור החרדי בצבא, באקדמיה, בשוק התעסוקה, אבל עלינו לשמור על שוויון בחברה הישראלית. הערכים האלה לא סותרים. מדינה מתוקנת צריכה לדעת לקדם את שניהם; לכבד, אבל בלי להקריב את זכויותיהן של נשים שהן מחצית מהאוכלוסייה. ואני אומרת לכם, הפרדה מגדרית היא הדרת נשים. המרחב הציבורי שייך לכולנו.
בזמן שנשאר לי, אחרי שהבהרתי את עמדתי המאוד-ברורה – ואני אומרת לכם, כשאני מדברת על זה, אני נזכרת בצבא. אחרי פקודת השירות המשותף, שניסתה – עדיין יש רבנים ששולחים חיילים ואומרים להם: אתם לא תהיו ביחידות שיש בהן נשים.
אין בעיה עם זה. אומרים להם – שיגעו לנו את הילדות: אל תתגייסו. או שמסתירים את הנשים – אומרים להן: תעברו - - -
אני אומרת שנשים לא זזות לשום מקום. כל אחד שיבחר את בחירותיו. נשים הן עובדה בחברה הישראלית, הן מהוות 51% מהאוכלוסייה, הן נוכחות במרחב הציבורי, ומי שרוצה - - -
מי שרוצה להטיל על עצמו מגבלות, מוזמן לעשות את זה.
בזמן שנותר לי אני רוצה להתייחס לצו הביניים של בג"ץ שבולם את כניסתו לתוקף של חוק הקפאת המעצרים. תקשיבו, זה לא ייאמן. חבר הכנסת רן בן ברק, כמה צעקנו, כמה אמרנו שזה חוק לא חוקתי, כמה אמרנו בוועדה, בכל הזדמנות שהייתה לנו, שמדובר בחוק שמפלה בין אדם לאדם, בין דם לדם, אבל הממשלה הזו, הם פשוט לא מבינים. אני אמרתי רבע שעה, לקח להם 20 שעות, לקחתי את ה-mileage – צו ביניים, כי החוק הזה, אין לו זכות קיום. אין זכות קיום במדינת ישראל להשתמטות המונית. ואני אומרת לכם, כשאנחנו נחזור לשלטון, אנחנו נצופף שורות כולנו יחד, נבטל את כל החוקים האלה, וכולנו נהיה מאחורי צה"ל, לא כמו שהממשלה הזו עושה – ההפך הגמור. תודה רבה.
1,170 מילים של שרון ניר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.