תודה. גברתי היושבת בראש, עמיתותיי חברות הכנסת ועמיתיי, הקואליציה הזאת ממציאה לנו יהדות. מאתמול, אתן לכם שלושה חוקים. לפי החוק שהקואליציה הזאת הצביעה עליו, לפי היהדות שלה, אז אסור לשרת – אתה יכול לא לשרת בצבא ולהתחבא בישיבה, ולא יאשימו אותך. לפי הקואליציה הזאת, החוק שהיא העבירה אתמול, הרבנות הראשית לישראל תיתן כשרות לנייר טואלט. זה מה שהקואליציה הזאת כתבה אתמול. מי שלא מאמין לי: "מוצר" הוא "מוצר המיועד לשימוש במגע עם גוף האדם או במגע עם מצרך ואינו מצרך". אתם הבנתם?
והקואליציה הזאת ממציאה לנו יהדות היום שמעליבה נשים, שהן צריכות ללמוד לבד בגלל שהן לא יודעות להתאפק, בגלל שהן לא יודעות להתאפק. אנחנו מחנכים את הילדים שלנו להתאפק בצבא, בסופרמרקט, באוניברסיטה, למי שצריך, ואנחנו רוצים שהילדים שלנו ילמדו בסביבה שמאתגרת אותם. אני, כשהציעו לי באוניברסיטת תל אביב ללמוד EMBA בכיתה שיש בה רק אנשי צבא, כמובן גברים ונשים, אמרתי: אני לאוניברסיטה בא בשביל לשמוע מה שומעים הסטודנטים שגדלו אחרת ממני, שלמדו במקומות אחרים.
והחוק הזה גוזר נכות על נשים דתיות. וכמה הוא גוזר נכות? עזבי מה יקרה בדרך. אני אסביר לכם מה קורה, ואני אגיד את זה אולי בבדיחה קצרה; זו לא בדיחה: בא מישהו למפעל לנייר טואלט ואומר לו: אני אתן לך כשרות לפסח. הוא אומר: כמה זה עולה? הוא אומר: 10,000 שקל. הוא אומר: מה אני צריך כשרות לנייר טואלט? הולך למפעל המתחרה, הוא אומר לו: אני אתן לך כשרות לנייר טואלט. הוא אומר: מה אני צריך? הוא אומר: בחינם, קח. הוא לוקח. אחרי חודש בא אליו המתחרה, אומר: סליחה, גם אני רוצה כשרות. הוא אומר לו: עכשיו 100,000 שקל. למה? בגלל שיש דרישה בציבור. כשאנחנו נעשה הפרדה מגדרית, נגיד, רק במחלקה ללימודי היסטוריה של ארץ ישראל בבית שני, ותבוא מישהי לרב, או הוא יבוא אליה ויגיד: תגידי, למה את רוצה ללמוד הנדסה? יש שם קבוצה ללימודי ארץ ישראל, ואני למדתי לימודי ארץ ישראל. היא תגיד: אני רוצה להיות מהנדסת. הוא יגיד: אבל אין הפרדה מגדרית, אז לכי לשם. בדיוק כמו נייר הטואלט – לך תקנה עכשיו, אחרי שהשכן קנה, תנסה לקנות נייר טואלט בלי כשרות לפסח.
ועוד שמים לנו הכול בעטיפה של ליברליות. כשדת הולכת עם כפייה, אל תעשו לנו הצגות של ליברליות, גם אם זה מבחירה. כי לכי תסתכלי על השכנה שלך שהולכת לכיתה בהפרדה מגדרית ותגידי לה: אני לא הולכת לכיתה בהפרדה מגדרית. יכול להיות שעל אחת זה יעבוד, אבל השנייה או השלישית תלך גם היא לשם.
לא לכולן.
אני אגיד לך. את יודעת מה זה לחץ חברתי? את יודעת מה זה. עוד לפני שיש לחץ של הרבנים. תגיד, אתה ראית? הבת שלה הולכת לכיתה נפרדת, איך יכול להיות שהבת שלי לא תלך? בבקשה, לכי גם את; אבל אימא, אני רוצה להיות מהנדסת; לא, אבל שם אין הפרדה מגדרית, אז אל תהיי, יותר חשוב שתהיי רק אימא לילדים ותהיי רק סבתא טובה. ואחרי זה, מה תגידו?
אני, יש לי דבר הרבה יותר פשוט: ניקח את הילדים שלנו ונגיד להם: מי שרוצה – אסור לך לגעת בה, אסור לך לישון איתה. אבל הוא יגיד: בא לי. אז תגיד: אז תתאפק. אז יתאפקו. אז נלמד את הילדים שלנו מגיל אפס שאנחנו מחנכים אותם על ערכים שאנחנו מאמינים בהם. אם בגיל 18 או 22 או 28 גם לזה הם לא מסוגלים, אז איפה יהיה הגבול? כמו ברחובות בבני ברק: לכו על מדרכות נפרדות – והינה, ברחוב הזה הולכים, אז למה שגם ברחוב הזה לא יעשו?
הסיפור של החיבור הזה, של אי-התמודדות של חינוך דתי – לגיטימי, מודרני, ליברלי, מה שאתם רוצים – בעולם של היום, עם אתגרי השעה, עם בעיות של הנחלת ערכים – אני רואה בחוק הזה הרמת ידיים של היהדות החרדית, החרד"לית, למושג שקוראים לו חינוך ואיפוק. ושיהיה לכם בהצלחה. אני מסיים. זה לא פלא ששלושת החוקים שאנחנו מעבירים בקואליציה הכופה, השמרנית, המנתקת, זאת שממציאה לנו יהדות חדשה, הם איך לא לשרת, איך תהיה כשרות מושחתת ואיך נכניס נשים לכיתות סגורות לבד. וזה לא יצליח. גם את זה נתקן. תודה.
626 מילים של אלעזר שטרן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.