חברות הכנסת, זה מרענן שאני יכול להגיד חברות הכנסת. אני מבקש להתחיל במשהו מההיסטוריה של המאבק על השוויון המגדרי בישראל. בשנת 1951 השלימה הכנסת הראשונה את חקיקת חוק שיווי זכויות האישה, שקבע במפורש, ואני מצטט: "דין אחד יהיה לאישה ולאיש לכל פעולה משפטית; וכל הוראת חוק המפלה לרעה את האישה, באשר היא אישה, לכל פעולה משפטית – אין נוהגים לפיה".
בדיון על אותו חוק שאל אחד הח"כים כך: הייתכן שבשנה הרביעית לקיום המדינה יהיה עוד צורך לדון אם לתת שוויון לנשים או לא? ואותו חבר כנסת המשיך ואמר כך, ואני מצטט אותו: על מנת להשיג את השוויון המבוקש, יש לרדת ליסודות הבעיה. יש להפריד בין המדינה לכנסייה, לרבנות, ולשחרר את הפרט מהכפייה הדתית. דרישה זו של הפרדה בין דת למדינה צריכה להיות דאגתם הראשית של כל חברי הכנסת המעוניינים להשיג את השוויון האמיתי.
והיום, במקום להפריד את הדת מהמדינה, מפרידים את מסלולי הלימוד של גברים ונשים באקדמיה. למעלה משבעה עשורים אחר חקיקת חוק שיווי זכויות האישה מביאה הקואליציה יוזמה חשוכה, המבקשת לערער על מושכלת היסוד של השוויון ולאפשר בפועל אפליה של נשים במוסדות ההשכלה הגבוהה. חבר הכנסת שאותו ציטטתי קודם, זה שדרש לשחרר את הפרט מהכפייה הדתית, היה ערי ז'בוטינסקי, חבר סיעת החרות, קודמתה של מפלגת הליכוד ובנו של זאב ז'בוטינסקי.
חלקנו בחריפות על דרכו המדינית, הלאומית, הכלכלית והחברתית של ז'בוטינסקי, אבל איזה הבדל לעומת הליכוד של היום, שעושה יד אחת עם הכהניסטים המשיחיים בחקיקת חוק של דיכוי האישה בכסות דתית. איזה הבדל בין מי שקידשו את שוויון הזכויות של האישה לבין מי שמקדשים את "זכותם" להפלות אותה. הפרדה מגדרית, כמו כל הפרדה, פוגעת בצורה אנושה בשוויון ובכבוד האדם, בראש ובראשונה של הציבור ה"מופרד", אך גם של הציבור בכללותו, כדברי השופט אדמונד לוי, ואני מצטט אותו: "קיומו של שוויון הוא חיוני לחברה ולהסכמה החברתית עליה היא בנויה. פגיעה בעקרון השוויון משמעה לא רק פגיעה בפרט המופלה או בציבור החווה אפליה, כי אם 'גריעה מעניינו של הציבור כולו, מדמותה של החברה, מרווחתם של כל המרכיבים אותה'." כלומר, לא ניתן לבסס זכות אישית אשר במהותה או באופן מימושה במרחב הציבורי חותרת תחת הזכות לשוויון ופוגעת בחירות של כלל הציבור במימוש זכויותיו.
הצעת החוק מבקשת לנרמל מצב פסול, שבו מרחב ציבורי יתנהל בהפרדה הולכת וגוברת בין גברים לנשים, מתוך תפיסה פסאודו-דתית, כאילו עצם הנוכחות של נשים במרחב הציבורי מהווה בעיה שיש לפתור. ומדוע אני מתייחס לחוק הזה בתור כסות פסאודו-דתית? מאחר שאין בכל ספר הספרים היהודי ולו מצווה אחת המחייבת הפרדה בין נשים לגברים. אגב, גם בבית הראשון לא הייתה הפרדה. הפרדה מגדרית כפי שהחוק הזה מבקש לכונן היא תופעה עכשווית של הזרמים הקנאים, החשוכים ביותר, שמבקשים להשתמש בדת ככלי לפיקוח ושליטה. בכך הם גם מצמצמים את האדם למדרגה של יצור מיני גרידא ומבטלים למעשה את מותר האדם מן הבהמה. הצמצום הזה גם חושף את האירוניה, שלא לומר הפארסה, שמצויה בבסיסה של הצעת החוק המבעיתה שלפנינו.
בחיבור פורץ דרך הציב זיגמונד פרויד את המיניות ואת היצרים המיניים כמנוע המרכזי של הנפש האנושית, כמניע דומיננטי וכבסיס לכל פעולה. הרציונליות כגורם מרסן ומעדן, טען פרויד, משנית וחלשה בהשוואה לדחפים המיניים שלנו. פרויד מדמה את המרכיב הרציונלי שלנו לרוכב המנסה לשלוט בסוס פרא בלתי נשלט – אותו חלק יצרי שבנו. כשהדחף המיני מתעורר, המוסר וההיגיון קורסים מולו בקלות. הסערה היצרית תמיד תהיה חזקה, מהירה ומשפיעה יותר מהמחשבה הלוגית והרציונלית, אומר פרויד. וכאן טמונה האירוניה הגדולה ביותר: מציעי חוק ההפרדה מציגים את עצמם כנציגי המוסר, הצניעות, הסדר החברתי, ואף מנסים – בחוסר הצלחה בולט, יש לומר - -
נכון. - - לשכנע בדברי איוולתם כאילו היו הגיוניים ומחויבי התבונה. אך בין השורות, בלא-מודע הקולקטיבי שלהם, הם מתגלים כפרוידיאנים האדוקים ביותר פה. בעצם הדרישה להפריד פיזית בין סטודנטים לסטודנטיות במרחב שאמור להיות שיא הרציונליות, ההשכלה והאינטלקט – האקדמיה – הם חושפים פחד לא מודע עמוק. באופן סמוי הם מודים כי הם אינם מאמינים בכוחו של הרציונליזם האנושי או של המוסר לעמוד בפני הדחף המיני. בעיניהם, ברגע שגבר ואישה ישבו יחד באותו אולם הרצאות וילמדו מתמטיקה או פילוסופיה, הליבידו הפרוידיאני יתעורר ויחריב את המרחב המחשבתי.
מציעי החוק רואים באדם יצור חסר אונים מול יצריו שרק קירות הפרדה מסוגלים להציל אותו מעצמו. החוק להפרדה מגדרית אינו מגן על המוסר או על החרדים שואפי ההשכלה, ודאי שלא על האקדמיה; הוא בא לשכך את החרדה הלא-מודעת של מציעיו מפני כוחה של המיניות, מה שמעיד יותר מכול לא על הפקרותה של האקדמיה, כביכול, אלא על חוסר היכולת שלהם לשלוט ביצריהם. בהרחקת נשים וגברים אלו מאלו הם אינם מקדמים דבקות במסורת או בדת, אלא פשוט מרימים דגל לבן מול היצר, בדיוק כפי שחזה פרויד.
האקדמיה מחייבת חופש אקדמי, וחופש אקדמי בנוי במהותו על דיאלוג ושיח פתוחים - -
- - על חירות המחשבה, הביטוי והמחקר, על ספקנות, על ביקורתיות ואפשרות לערער על מוסכמות חברתיות ומדעיות. מטרתו של החופש האקדמי היא להבטיח כי הלימוד, ההכשרה והמחקר יתבצעו באווירה פלורליסטית ומגוונת, כזאת שתקדם את המדע והמחקר. לכן הפרדה מגדרית וחופש אקדמי הן אוקסימורון ברור. את עצם החופש האקדמי הזה מבקשת הממשלה לחסל. בהרחבה הפרועה הזאת של המסלולים בהפרדה מגדרית נשים וגברים לא יוכלו עוד לשתף פעולה במוסדות להשכלה גבוהה, ובהמשך לכך – במרחב הציבורי כולו. חברה מתוקנת אינה יכולה לבסס את המרחב הציבורי על אפליה והפרדה בין המינים.
בדברי ימיה של ארצות הברית נחקק המושג הנורא Separate but Equal כניסיון מחליא להצדיק את ההפרדה הגזעית בחינוך ובהשכלה, בין השאר בין שחורים ללבנים – הפרדה גזענית שנמשכה עמוק לתוך המאה ה-20. אבל כפי שקבע פסק הדין בראון ב-1954, בחסלו את ההפרדה הזאת, Separate educational facilities are inherently unequal. ועל כן אינה חוקתית ואינה מותרת. עצם ההפרדה יוצר מערכת היררכית של עליונים ונחותים, או עליונים ונחותות, במקרה שלנו.
במקום להיאבק למען חיסול ההפרדה באקדמיה ובכלל – ולמרבה הצער, בחברה הישראלית מצויים כיסים עמוקים של הפרדה ואפליה פסולה על רקע לאומי, דתי, מעמדי, עדתי וכלכלי-חברתי, למשל כבישים ליהודים בלבד בגדה המערבית וועדות קבלה ליהודים מזן מסוים בכמה יישובים – בוחרת הממשלה להחריף את האפליה. במקום להבטיח את הרחבת הגישה לאקדמיה לקבוצות מודרות, בוחרת הממשלה לקדם מסלולים להעמקת ההפרדה. במקום לתקצב את האוניברסיטאות והמכללות ולהוריד את שכר הלימוד לציבור הסטודנטים הנאנק תחת יוקר המחיה, בוחרת המדינה להעביר עוד ועוד כספים - -
אני מסיים. - - להתנחלויות האפרטהייד. במקום להבטיח את זכויותיו - -
אני מסיים. - - של כל אדם באשר הוא אדם - -
- - תהיינה שוות תחת החוק הישראלי - -
- - בוחרת הממשלה להעצים את הדיכוי והאפליה.
לא ניתן לזה לקרות.
1,017 מילים של עופר כסיף. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.