אדוני היושב-ראש, גילוי נאות: הייתי מעדיף שלידי תהיה אישה יושבת-ראש ולא יושב-ראש, אז אם אתם יכולים להתחלף, זה עדיף לי, כי אני כמובן מתנגד לכל עניין של הגדרה. עכשיו אני אגיד לכם למה הצביעות הזאת. הרי זה הסיפור של האקדמיה שמעניין אתכם. הרי אתם גם לא רוצים נשים בצבא, נכון, חברת הכנסת?
את לא רוצה נשים בצבא.
את חושבת שנשים - - -
גברתי, אני מבקש להחזיר לי את הזמן הזה.
צריכות להיות בבית.
תחזירי לי את הזמן.
גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, מדובר כאן על תוכנית הרבה יותר גדולה מאשר האקדמיה. אנחנו רואים גם היום, לדוגמה, יש רחוב בבני ברק, או שני רחובות בבני ברק – אתמול היה אחד, היום יש שני רחובות בבני ברק שיש צד לנשים וצד לגברים. האם זה נראה לך, מיכל, סביר שיהיה רחוב אחד שמותר ללכת לנשים, צד אחד - - -
אבל לא ראיתי שאתם צועקים על זה. ואז אתם אומרים: מה, בחירה. לנשים תהיה את הבחירה ללכת ברחוב הזה והגברים – ברחוב הזה. ואני אומר לך בצורה חד-משמעית: המגזר שלך, או מי שאת מייצגת, המפלגה שלך גם לא רוצה נשים בצבא. אומר בצלאל סמוטריץ': אני לא חושב שנשים צריכות להיות בצבא. ויש רבנים שאומרים: הן גם לא צריכות להיות בחיל שריון, בכל חיל שריון, לא רק באותו טנק. ולכן אתם הולכים למהלך הרבה יותר גדול והרבה יותר משמעותי מאשר האקדמיה, וזאת האמת לאמיתה, וצריך לומר אותה. אתן רוצות – במקרה הזה זה רוצות – להפוך את מדינת ישראל למדינה שהיא מדינת הלכה דה פקטו, זאת אומרת שתהיה באקדמיה הפרדה, ויהיה במרחב הציבורי הפרדה, ויהיו רחובות בהפרדה, והנשים ישבו בבית, כמו שאמרה היושבת-ראש, כי מקומן הוא לא בצבא. הוא לא בצבא.
אני רוצה להגיד לכם חד-משמעית - -
הן לא יהיו בצבא, הן לא ישרתו בצבא. מקומן של נשים דתיות לא בצבא.
האם גם כאן ניתנת להן זכות הבחירה? האם אתן יודעות כמה לחץ מופעל על נשים דתיות שיעשו שירות לאומי ולא יעשו בכלל כלום?
ואם כבר, אז שירות לאומי, ואם לא שירות לאומי – העיקר שלא ילכו לצבא. למה? למה הלחץ הזה? איפה זכות הבחירה? איפה זכות הבחירה כאן? ולכן אני חושב שזה חלק ממהלך הרבה יותר גדול שאתן מובילות אותו ומובילים אותו כי אתם רוצים כאן מדינה אחרת.
אתם לא רוצים מדינה ברוח מגילת העצמאות, אתם רוצים מדינה שבה חוקי ההלכה הם החוקים הרלוונטיים. ואתן פוגעות בנשים, אתן לא עוזרות לנשים, וילמדו פחות נשים במתווה שאתם עושים. ואני אגיד לכם עוד מה הצביעות: הרי אם החוק הזה היה ללא משמעת קואליציונית, הוא לא היה זוכה לרוב. הוא לא היה זוכה לרוב פה. אם ראשי המפלגות של הליכוד, של כולם, היו אומרים חופש הצבעה, את חושבת שהוא היה עובר?
אני יודע שלא.
אני יודע שלא. אבל אתם מפחדים, אתם עושים משמעת קואליציוניות. לא היה עובר החוק הזה. בחיים הוא לא היה עובר. בחיים היושב-ראש הקודם שהיה כאן לא היה מצביע בשבילו, ולא אחרים. וזו הצביעות שלכם.
זה חלק מדיל פוליטי, גם זה חלק מדיל פוליטי, תן וקח, תן וקח. זו הצביעות.
יש לי שנאה? יש לי שנאה?
אני לא שונא אף אחד. עד היום – תתביישי. תתביישי לך.
תתביישי לך. את שומעת מה שאת רוצה לשמוע. תתביישי לך.
תתביישי לך. אני עד היום לא מכיר בן אדם אחד שאני שונא.
לא שונא. אני שונא שמנסים להשתלט לי על המדינה, אני לא אוהב את זה. לא אוהב שמנסים להשתלט לי על המדינה.
לא אוהב שמנסים לשנות לי את המדינה, ואתם מנסים לשנות, לפחות תודו בזה.
ובעובדה – תנו חופש הצבעה. תנו חופש הצבעה לקואליציה. תנו חופש הצבעה. תגידו: זה לא חלק מדיל. זה לא חלק מדיל. כל אחד יצביע כאוות נפשו, ואז נראה אם החוק הזה יעבור.
הוא לא יעבור, אין לו סיכוי לעבור, ואת יודעת את זה בדיוק כמוני.
597 מילים של רם בן ברק. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.