תודה רבה. אדוני היו"ר, חבריי חברי הכנסת, אדוני או גברתי או איזשהו שר שיש פה – יש פה?
כן? טוב, לא משנה. אני סומך עליכם. גם אם אין, אני סומך עליכם.
מה נשמע? אתה יודע, כשאתה עולה בפעם הרביעית לדבר, אתה כבר צריך את פרשת השבוע.
אי-אפשר עם הסאונד הזה. צועק. אתה לא מרגיש שזה צועק? אפשר להנמיך?
אי-אפשר להנמיך? טיפה כזה, נגיעה. מרגיש לי לא נעים שאני קודח.
אני רוצה לחלוק איתכם משהו. בשנה הבאה, בעזרת השם, הבן שלי עולה לכיתה א'. היה לנו ערב פתוח כזה להורים. ערב – צוהריים פתוח להורים. כולנו הגענו, ראינו את המוסדות, ראינו את המקום, טיילנו בכיתות, הכרנו את המורות. הכול יפה וטוב.
איפה הבעיה? אתה מגיע ואין באמת משרד חינוך.
התגעגעתי.
אני יודע, אתה קוטע את המחשבה. רגע, אנחנו נעשה את זה עוד פעם.
אז כמו שאמרתי, הגענו לבית הספר, ראינו את הקירות, ראינו את המורים. באמת, רגע מרגש. ואז אתה פתאום מבין שיש 27–30 ילדים בכיתה, ואין עם מי לדבר. כשאתה פונה לצוות המקצועי – הצוות המקצועי פעם היה שלי, כשאני הייתי ראש מינהל החינוך – ואתה אומר: כאילו, מה קורה עם זה? אז אומרים לך: זאת לא החלטה של הרשות, זאת החלטה של המשרד. ואז כשאתה מדבר עם המשרד, אין יותר עם מי לדבר. אין עם מי לדבר. היום אין במשרד החינוך מישהו שיושב ואומר: 30 ילדים בכיתה, בעידן של היום, אחרי הקורונה, אחרי המלחמות ואחרי הכול, זה לא הגיוני. אי-אפשר ללמוד ככה. אי-אפשר להגיד ש-30 ילדים בכיתה זה לימוד וזה חינוך.
עומד פה מנהל בית ספר לשעבר.
30, כן. זה מה שאמרו לי.
מאיר, אתה לא מאמין מה אמרו לי. אמרו לי: זה 28, תגיד תודה.
אני אומר, בעידן של 2026, שרוצים לחנך ל-AI ולטכנולוגיות, איך רוצים לעשות את זה בכיתה עם 30 ילדים, עם מורות שמתחלפות סטטיסטית אחת לשלוש שנים? למה לא מגיע משרד החינוך ונותן איזושהי תוכנית עבודה אמיתית, ואומר מה הוא רוצה? אתה רוצה להגיע לחינוך למצוינות במדינת ישראל? אתה רוצה להשקיע במדעים? אתה רוצה להשקיע בחשבון? אתה רוצה להשקיע במשהו? שים תוכנית. תגיד: אני רוצה עד 25 ילדים בכיתה, שתי מורות, מורה מקצועית שתחנוך, סייעת, יועצת שיודעת מה היא עושה. איזשהו תחום אחריות אמיתי שהמשרד הזה ייקח על עצמו ויעשה.
דוגמה לכך. היה שר חינוך בנט, אמר: אני רוצה להביא את ילדי מדינת ישראל לרמה הרבה יותר גבוהה במתמטיקה. שם תוכנית, עשה את זה, יש תוצאות. אומנם זה לקח חמש שנים, אבל יש תוצאות.
משפט לסיום. אני קורא מפה לשר החינוך, למנכ"ל משרד החינוך המתחלף, לא יודע למי במשרד החינוך: שימו תוכנית, תגידו מה אתם רוצים מילדי מדינת ישראל. כי בקצב הזה, איך שזה ממשיך היום, במדרון החלקלק הזה, אנחנו נגיע למצב שהחינוך בישראל קורס ונצטרך לעבור כולנו למסגרות פרטיות. תודה רבה על הסבלנות, אדוני, ותודה רבה גם למירב, שגם כשאין פה הרבה אנשים, שומעים אותה בכל פינה בחדר.
454 מילים של רון כץ. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.