קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה. מצעד הגאווה בירושלים, שיתקיים ביום חמישי, הוא לא עוד אירוע בלוח השנה, הוא ממש מבחן לחברה הישראלית, מבחן לשאלה אם בבירת ישראל יש מקום לכולם, גם למי שחושש לספר מי הוא, גם למי שמסתירה את עצמה מאחורי חיוך, גם לכל נערה ונער שקמים בבוקר ותוהים אם העולם יאפשר להם להיות פשוט מי שהם. לצערי, השבוע קיבלנו תזכורת כואבת עד כמה הדרך היא עוד ארוכה. נתונים שפרסם לאחרונה העיתונאי לירן כוג'הינוף מראים, שימו לב, שרק 11% מבני ובנות הנוער הלהט"בים משתפים איש או אשת צוות בבית הספר בנטייה המינית שלהם. פעם, בעבר הלא-רחוק, זה היה פי שלושה. היום פחות ופחות צעירים מרגישים בטוחים, מרגישים בנוח לדבר, לבקש עזרה או לחשוף את עצמם, פחות אמון, פחות ביטחון, פחות תחושת מוגנות, יותר הסתרה, יותר בדידות, יותר פחד.
והפחד הזה לא נולד מעצמו, הוא גדל בכל פעם שפוליטיקאים מסמנים את הקהילה הגאה כמטרה; הוא גדל בכל פעם שניתנות עוד ועוד סמכויות למי שמטיפים להדרה; הוא גדל עם כל דיווח על תקיפה, על אלימות ועל שנאה של חברי הקהילה במרחב הציבורי. ולצערנו זה קורה יותר ויותר. עבור רבים מחברי הקהילה זו כבר לא רק קללה ברחוב או דגל שתולשים מהמרפסת, זו ממש אלימות פיזית על גופם.
אנחנו 11 שנים אחרי הרצח הנורא של שירה בנקי, זיכרונה לברכה. אסור לנו לחשוב שהמאבק הסתיים, הוא עדיין כאן. ולכן אנחנו צועדים וצועדות, כדי לומר לכל מי שחושש: אתם לא לבד; כדי לומר לכל נערה ולכל נער שמסתירים חלק מעצמם, לומר להם: יש מקום במדינת ישראל ובירושלים לכולם; כדי לומר בקול ברור: בירת ישראל היא גם שלכם, הרחובות האלו הם גם שלכם והעתיד הזה הוא גם שלכם. אני מזמינה את כולכם להצטרף אלינו למצעד הגאווה, שיתקיים ביום חמישי הקרוב בירושלים, בשביל מי שכבר יכולים לדבר ובעיקר בשביל מי שעדיין מפחדים. תודה רבה.
284 מילים של מירב כהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.