קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושבת בראש, האמת, כשתכננתי את הנאום שלי כתבתי מולי שהיום הגענו למספר של 68 נרצחים באוכלוסייה הערבית. בין הרגע שכתבתי לעצמי את ההערה עד הרגע הזה כבר עלינו ל-70 נרצחים מתחילת השנה באוכלוסייה הערבית. צעיר אחד נרצח היום ברמלה וצעיר שני במושיירפה. ואני עומדת פה וחושבת על כל מי שמדבר על משילות, על מי שמדבר על אכיפת החוק ועל מי שמדבר על חיים וחשיבות של חיים של בני אדם, וכנראה אנחנו לא בתוך המשוואה כולה, אנחנו מחוץ לגבולות הדיבורים האלה, ואפשר שהדם הערבי ימשיך לזרום ברחובות בלי שלאף אחד יהיה אכפת אפילו לדבר על הנושא.
אבל, מצד שני, אני גם מסתכלת כמה קילומטרים מפה, על המקרה של המשפחה שנרצחה, בעיניי, של אבא, אימא ושני ילדים, שהיו עם עוד שני ילדים. ארבעה ילדים ושני הורים, בדרכם בחזרה לאחר סעודת אפטאר בשכם, חזרו לכפר שלהם וקנו בגדים לחג, החג שכנראה לא ירגישו אותו ולא יגיע. איך אפשר, אחרי מקרה כזה מזעזע, לא לשמוע אפילו מילה אחת שצריך לבדוק? ישר מאמצים את הגרסה של החיילים באותו רגע ואומרים שהם הרגישו סכנה. זו כבר הקלישאה שמושכים אותה כל פעם – החיילים הרגישו סכנה, או שהכניסו כל כך לראש של החיילים שעצם היותם באזור הזה הוא בעצמו סכנה – וצריך להסיק מסקנות, אם ככה חושבים.
אבל, העדות שנתן הילד, שבה אמר שברגע שפתחו את הדלת של האוטו וראו ששני אחיו נהרגו ואימא ואבא שלו, אמרו: הרגנו כלבים, ומשכו אותו מתוך האוטו וזרקו אותו על הרצפה – בן 12 שנים, ילד קטן. כשהוא הסתכל על החייל ואמר לו: אתה אוהב את אבא ואימא שלך? והחייל אמר לו: כן, והוא אמר לו: אז למה הרגת את אבא ואימא שלי? הוא נתן לו בוקס בפנים, ואפשר לראות את הסימנים על הפנים של הילד הזה. מישהו יועמד לדין על מקרה כזה? מישהו יועמד לדין על מתנחלים שכבר תקפו והרגו שבעה פלסטינים, רצחו שבעה פלסטינים מתחילת המלחמה הזו עד היום? העננים - -
- - של המלחמה לא יכולים לכסות על פשעים כאלה, לא יכולים לכסות על פשעים כאלה.
320 מילים של עאידה תומא סלימאן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.