קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
במשך שנים, כשהטרור היהודי בשטחים הלך ותפח, הלכו התירוצים ותפחו יחד איתו. אמרו: זה לא טרור, זו הגנה עצמית; אמרו: אלה עשבים שוטים; אמרו: קומץ קטן, תופעה שולית; אמרו: נערים בסיכון שפועלים עצמאית.
אבל יש רגע שבו כל התירוצים האלה פשוט קורסים תחת משקל העובדות, המציאות. המציאות היא שכרגע כפרים מותקפים, קהילות מגורשות מהבית שלהן בכוונה תחילה, כבשים נשחטים, מטעים נשרפים, אנשים מותקפים על עצם היותם ערבים מבלי שהם נקטו באלימות. ולאחרונה זה נעשה יותר ויותר אלים, יותר ויותר פומבי. בעצם נשבר כל קשר ההכחשה, אין יותר בושה, לא מנסים להסתיר את זה.
את הטרור היהודי יש מי שעברו לחגוג ממש בראש חוצות. אנחנו רואים תיעודים מחרידים שמופצים בטלגרם בגאווה. וזה טרור. עד כמה שכואב להודות בזה, עד כמה שמבייש להודות בזה, זה טרור, והוא טרור יהודי. וככל שהזמן עבר, החסינות של הטרור הזה גדלה, הטרור הפך להיות נרחב יותר, מאורגן יותר, מסוכן יותר, והוא מסוכן לא רק לפלסטינים, הוא מסכן גם לישראלים, הוא מסוכן לחיילים, הוא מסוכן למדינה שלנו.
טרור לא הופך להיות טרור רק אם הוא נעשה כלפי יהודים. מדינה לא יכולה לבחור מתי היא נאבקת בטרור ומתי היא עוצמת עיניים.
טרור הוא טרור. ולהידרדרות בשטח, לא פחות ממי שמבצעים את הטרור הזה, אחראים גם מי שמכשירים אותו. מי שמסביר, מי שמלבין, מי שמתרץ, מי שמקטין, מי שמעודד במילים או בקריצה, מי שמתקצב, מי שמעלה פוסט מתלהב, מי שדואג שהמחבלים לא ייעצרו – כל האנשים האלה אחראים על הטרור הזה לא פחות.
אותם מחבלים מהגבעות יכולים להסתכל על מפלגת הציונות הדתית - -
- - - שקט הוא רפש. צריך להפסיק את התופעה הפסולה הזאת. ממש, שקט הוא רפש.
274 מילים של מירב כהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.