הודעת הממשלה על העברת סמכויות משר לשר

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, עמיתיי חברי כנסת, מכובדי השר כהן, מכובדי השר כהן, אשמח שתאזין לדברים כי הם לא מפי. לא תיאמתי את הדברים עם חברתי חברת הכנסת נעמה לזימי, אבל גם אני, אדוני היושב-ראש, מבקש לומר דברים באותו נושא, דברים שהם לא מפי. אתמול, יחד עם חברי יאיר גולן, ביקרנו בסוכת האבלים בכפר יאסיף של משפחת ספיה, שאיבדה את הבן נביל ברצח מזעזע. הוא יצא מביתו לקנות משהו במכולת אחרי יום לימודים ארוך, ונקלע על לא עוול בכפו לאירוע ירי.

אתמול בסוכת האבלים אחותו הבכורה, אדוני היושב-ראש, פנתה אלינו במילים הבאות: לפני שנדבר על הרצח של אחי, חשוב לי שתדעי מי אנחנו. אנחנו משפחת ספיה. אבא שלי, ד"ר אשרף ספיה, רופא שיניים, איש ערכי וישר. אימא שלי, ראויה, היא יועצת בית ספר שמקדישה את חייה לילדים ולחינוך. משפחה טובה, מלומדת, ערכית, שתורמת לחברה ולמערכת החינוך שנים ארוכות; משפחה שלא דמיינה שהמוות ייכנס אליה בצורה כל כך אכזרית. ואני שאם, אחותו של נביל, האחות שעוד אתמול נכנסה איתו לבית הספר, והיום כותבת עליו בלשון עבר.

ועכשיו אני רוצה שתדעי מי היה נביל, כי הוא לא מספר, לא כותרת ולא עוד מקרה. נביל היה תלמיד כיתה י' מצטיין במגמת כימיה-ביולוגיה. החלום שלו היה להיות רופא. הוא נשא בלב שלו רצון אמיתי להציל חיים, לתקן ולרפא. הוא היה ילד מלא אור, ילד שלאיפה שהוא נכנס, האוויר נהיה טוב יותר. תמיד צחק, תמיד חייך, תמיד רצה לשמח אחרים. הוא עזר לי. הוא עזר לכל מי שסביבו. הוא היה ילד שאכפת לו באמת. הוא אהב אותי, דאג לי, ראה אותי. אח שאמור היה להמשיך לחלום ולחיות.

אני פונה אליכם מתוך לב מרוסק, מתוך כאב שאין לו גבולות ומתוך זעם שהוא כבר לא רק אישי, הוא זעם של דור שלם. אנחנו דורשים תשובות, דורשים ולא מבקשים. אנחנו רוצים לדעת איך ילד בן 15 יוצא מהבית ולא חוזר, איך תלמידים בחברה הערבית חיים בכל יום פחד אמיתי מהדרך, מהשער, מהכיתה, מההפסקה, וגם מבית הספר עצמו. אנחנו רוצים תשובות ועכשיו: מה נעשה כדי שהרצח הבא לא יקרה? מה אתם, כמערכת שאחראית לביטחון התלמידים, עושים בפועל כדי להגן עלינו? איך תדאגו שהורים לא יקברו עוד ילד? איך תדאגו שאחות לא תכתוב עוד מכתב כזה?

אנחנו מצפים ממך לעמוד מולנו, לא מאחורי הודעות רשמיות. אנחנו מצפים לשמוע קול ברור, אמיץ ופועל.

ולסיום, שאלה אחת שמונחת על הלב שלי: איך אני אמורה לחזור לבית הספר? איך אני אמורה לעבור בשער שבו בכל יום נכנסתי עם אח שלי? והשאלה הזאת היא לא רק שלי. החברים של אחי, תלמידי בית הספר, פונים אליי, אומרים לי שהם לא מסוגלים להיכנס. הם מפחדים. הם מזועזעים. הם איבדו את תחושת הביטחון הבסיסית ביותר. מה אתם עושים עם זה? איך אתם עוזרים להם? איך אתם משקמים את הביטחון שאבד אצל כולנו? הזמן של מילים ריקות נגמר.

הזמן של הפחד נגמר. הדם של נביל זועק, והזעקה שלנו לא תשתוק. בכאב שאין לתאר, שאם, אחותו של נביל.

אדוני היושב-ראש, מישהו מאיתנו, מישהו משרי הממשלה יכול לומר: ידינו לא שפכה את הדם הזה? מישהו מאיתנו יכול להתעלם מזעקתה של אחות שאיבדה את אחיה הצעיר בן ה-15 שרק יצא לקנות משהו לשתות במכולת אחרי יום לימודים מפרך לקראת מבחן בביולוגיה?

מה התשובה של ממשלת ההפקרה לזעקה של שאם, אחותו של נביל?