קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה – אתה יודע, אדוני, יש תחושה שהכנסת, או נבחרי הכנסת, שדרכם כנראה לא שפרה עליהם במסגרת המקצוע, מצאו כאיזה שק חבטות את מערכת המשפט.
השבוע באמת התפחלצתי לראות מה קרה באולם בג"ץ, איך הפכו את האולם הזה לשוק, לגועל. 14 שנים הייתי עורכת דין. כשאני הייתי קמה לבית המשפט ועוטה עליי את הגלימה, אלה היו הרגעים הכי טהורים, נקיים ומלאי תקווה, והייתי יודעת שגם אם ההחלטה לא תמצא חן בעיניי, תמיד היו לי דרכים לעקוף. אבל היה טוהר, הייתה מידתיות, היה כבוד לשופטים. ואילו עכשיו, זה מחליט לקרוא נשיא, לא לקרוא נשיא, זלזול, צעקות, שוק.
אני מנסה לחשוב, אתה יודע, בחלומי אני מדמיינת, ויש לי גם כעס על מערכת המשפט – אתם יודעים על מה אני כועסת? שהוא חשב שזה נכון שנאשם יכול לכהן כראש ממשלה. איזה נפלא אם הייתה החלטה אחרת, איזה שקט, איזו מדינה נהדרת הייתה לנו. אז הוא היה מתעסק בתיקים שלו, ואנחנו היינו מנהלים מדינה לתפארת – ולא מכונת רעל, ואיך לפרק את מערכת המשפט ואיך לפגוע בבג"ץ. יש פה טירוף, טירוף שהוא לא ברור, ואתה יודע מה מדאיג? שהטירוף מגיע מאנשי מקצוע.
להתחיל לתת פה עכשיו כל מיני שיחות או התייחסות לנשיא. הנשיא עמית, אתה נשיא בית המשפט, אתה תקבל את כל הכבוד הראוי לך, ולו רק בגלל שאתה נשיא, כי אתה שנים – ואני מאוכזבת מההחלטה; כן, אני מאוכזבת, אבל קיבלתי; כי ההבדל הוא שאני מקבלת את החלטות בית המשפט. וכבר מאסנו בלראות את להקת המעודדים שמגיעים לכל דיון וצורחים, ושוק. וכן, אדוני הנשיא, אני קוראת לך מכאן: תסגור את הדיונים האלה, אין צורך. אנשים יכולים לשבת מול הטלוויזיה. הם לא עדים, הם לא חלק מהמערכת. ועם כל הכבוד לפומביות, ברגע שזה הופך לשוק וזה הופך לקטסטרופה, אני מתביישת, כאזרחית המדינה.
אני לא רוצה לומר שאני עורכת דין שמגיעה מהאזור הזה. אני פשוט חשה בושה, עלבון, שככה מתייחסים אליכם. ואתם יודעים מה? חבל, חבל על ההחלטה הגרועה הזאת, שמדינת ישראל היום משלמת מחיר, כי רציתם להיות דמוקרטים. הינה הדמוקרטיה שהובילה אותנו לרעל, לאשפה, למכונת רעל, ונאשם בפלילים שרוצה לעשות לנו חנינה. לא, לא, התבלבלתם, אם לא שמתם לב מה הוא כתב – הוא יחנון אותנו, הוא יאחד את מה שהוא שורף. זה כמו מי שמדליק להבה והופך להיות כבאי אחרי שנייה.
אנחנו לא צריכים את הטובות שלך. חיכית כל כך הרבה זמן לנהל. תנהל את התיקים. אל תברח, כי אתה יודע מי קורס? לא התיקים – אתה קורס, אדוני ראש הממשלה.
391 מילים של דבי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.